החזון מגיע לשלב מעבר דרמטי שבו העצמות היבשות הופכות לגופות שלמות, אך נותרות דוממות. תהליך הבנייה הפיזית מתרחש בסדר מופתי, אולם ניכר כי השלמות החומרית אינה מספיקה כדי ליצור חיים, וחסר הניצוץ המהותי ביותר.
הפרשנים מסבירים את שלבי ההתהוות הפיזית של הגופות. תחילה הופיעו גִּדִים, שהם כעין מיתרים המחברים בין העצמות לשרירים [ביאור שטיינזלץ]. לאחר מכן וּבָשָׂר עָלָה, כלומר הבשר צמח וגדל [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. צמיחת הבשר התרחשה דווקא על גבי הגידים ועטפה אותם, שכן מקומם הטבעי של הגידים הוא בתוך הבשר [רד"ק, מלבי"ם]. לבסוף וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר, משמע שנוצר קרום של עור שכיסה את הגוף מלמעלה [מצודת ציון].
למרות השלמות הפיזית של הגופות, וְרוּחַ אֵין בָּהֶם, שכן הרוח החיונית עדיין נעדרה מהם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים עומדים על הסיבה להפרדה זו שבין בניית הגוף לבין החייאתו. קיימת הבחנה ברורה בין פעולות בחומר לבין נתינת חיים. נביא יכול, מכוח דבקותו בה', לשנות את הטבע, לפעול בחומר ולחולל מופתים כדוגמת יצירת בשר ועור. עם זאת, אין ביכולתו של שום אדם להביא נפש אנושית או להחזיר נשמות לפגרים. פעולה זו יוחדה לבורא בלבד. משום כך, הנבואה הראשונה של יחזקאל הצליחה להקים את הגופות מבחינה חומרית, אך לא יכלה להמשיך עליהן את הנפש [מלבי"ם, אברבנאל].