יחזקאל, פרק ל״ז, פסוק י״א

קרה לכם פעם שהרגשתם ששום דבר לא מסתדר, וכבר ממש התייאשתם וחשבתם שאין שום סיכוי שהמצב ישתפר? בני ישראל, שהיו בגלות רחוקה וקשה, הרגישו בדיוק ככה. הנביא יחזקאל רואה חזון פלאי של בקעה מלאה בעצמות יבשות, וה' מסביר לו שהָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. זהו בעצם משל למצב של העם. בגלל שהם היו כל כך הרבה זמן בגלות, בלי מלך ובלי צבא, הם הרגישו חלשים מאוד. הם אמרו יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, כי מרוב צרות הם חשבו שכבר אין להם סיכוי להיגאל ולחזור לארץ. הם אפילו הוסיפו את המילה נִגְזַרְנוּ, שמשמעותה חתוכים ומנותקים, כי הם הרגישו בודדים לגמרי. אבל בתוך החזון הזה מסתתר גם מסר מעודד. העובדה שמדובר בעצמות שעדיין קיימות ולא נעלמו לגמרי, מרמזת שעם ישראל חי וקיים לנצח. גם כשהעם מפוזר בעולם ומרגיש חלש, הוא לעולם לא נעלם ותמיד יש לו תקווה.