יחזקאל, פרק מ״ח, פסוק ט״ו

בחלוקת הארץ העתידית תוקצה רצועת קרקע שמידותיה וַחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים הַנּוֹתָר בָּרֹחַב עַל־פְּנֵי חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף, כלומר שטח ברוחב של חמשת אלפים ובאורך של עשרים וחמישה אלף שנותר לאחר הפרשת נחלות הכהנים והלויים. אזור זה מוגדר כשטח ציבורי שאינו שייך למקדש, ולכן נאמר כי חֹל־הוּא, אף על פי שבפועל הוא שומר על קדושה מסוימת כחלק מתרומת הארץ. השטח מיועד לָעִיר לְמוֹשָׁב וּלְמִגְרָשׁ, כאשר המושב הוא האזור המיועד לבניית בתי העיר ולשדות שיכלכלו את התושבים, ואילו המגרש הוא השטח הפתוח שנגרש אל מחוץ לעיר, נותר ריק מבנייה ונועד לנוי. לבסוף נקבע כי וְהָיְתָה הָעִיר בְּתוֹכֹה, כלומר העיר עצמה תיבנה בדיוק במרכזה של רצועת קרקע זו.