חלוקת הארץ העתידית כוללת רצועת קרקע ייעודית ונפרדת, השמורה לצרכי הציבור של העיר ירושלים ומבדילה אותה מהשטחים המקודשים המיועדים למקדש ולמשרתיו.
הפרשנים מסכימים כי המילים וַחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים הַנּוֹתָר בָּרֹחַב עַל־פְּנֵי חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף מתארות את מידות השטח שנותר. מתוך חלקה גדולה של עשרים וחמישה אלף, הופרשו עשרים אלף עבור הכהנים והלויים. מה שנותר הוא רצועה ברוחב של חמשת אלפים, המשתרעת לאורך של עשרים וחמישה אלף.
שטח זה מוגדר כ־חֹל־הוּא. רוב הפרשנים מבארים כי אזור זה אינו שייך למקדש או לאנשיו, אלא מוגדר כשטח ציבורי. עם זאת, שטח זה נחשב לחולין רק בהשוואה לקדושה העליונה של נחלות הכהנים והלויים, אך בפועל הוא עדיין שומר על קדושה כחלק מתרומת הארץ, שכן ירושלים מקודשת יותר משאר ארץ ישראל [רד"ק, מצודת דוד, רש"י].
שטח זה מיועד לָעִיר לְמוֹשָׁב וּלְמִגְרָשׁ. המילה לְמוֹשָׁב, מלשון ישיבה [מצודת ציון], מציינת אזור המיועד לבניית העיר עצמה, וכן לשדות ולכרמים שנועדו לכלכל את תושביה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. לעומת זאת, וּלְמִגְרָשׁ מתייחס לשטח הפתוח המקיף את העיר. מילה זו נגזרת מכך שהשטח נמצא מחוץ לעיר, כאילו "נגרש" ממנה [מצודת ציון]. זהו מרחב פנוי מבנייה, מזריעה ומנטיעה, המשמש לצרכים שונים ונועד בעיקר לנוי ולאסתטיקה של העיר [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הפסוק נחתם במילים וְהָיְתָה הָעִיר בְּתוֹכֹה, כלומר העיר עצמה תיבנה בדיוק במרכזה של אותה רצועת קרקע [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה לשונית, המילה נכתבת בתנ"ך כ־בְּתוֹכָה (בלשון נקבה), אך נקראת במסורת הקריאה כ־"בתוכו" (בלשון זכר) [מנחת שי, רד"ק].