חלוקת הארץ העתידית כוללת שטחים המיועדים לצרכים ציבוריים ולמשרתי הציבור. לאחר הקצאת השטח המרכזי לעיר, נותרות עתודות קרקע משני צדיה. המונח וְהַנּוֹתָר בָּאֹרֶךְ מתייחס לשטחים העודפים הללו. אורך החלקה הכוללת הוא חמישה ועשרים אלף קנים, ומאחר שהעיר ומגרשיה תופסים חמשת אלפים קנים במרכז, נותרים שני שטחים של עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים קָדִימָה (לכיוון מזרח) וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים יָמָּה (לכיוון מערב). שטחים אלו ממוקמים מול תְּרוּמַת הַקֹּדֶשׁ, שהיא אחוזת הקרקע המוקצית לכוהנים וללוויים [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
ייעודם של שטחים אלו, המשתרעים יחד על פני עשרים אלף קנים, הוא חקלאי – נטיעת שדות, כרמים וגנים [רד"ק, מלבי"ם]. המקרא מציין כי תְבֽוּאָתֹה, מילה הכתובה באות ה' בסופה אך נקראת במסורת הקריאה כאילו נכתבה באות ו' [מנחת שי, רד"ק], תשמש למאכל לְעֹבְדֵי הָעִיר.
באשר לזהותם של עובדים אלו, עולות מן המקורות שתי גישות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בתושבי העיר, נציגים מכלל שבטי ישראל, אשר שוהים במקום ועוסקים בעבודות התחזוקה, בפיתוח העיר, בחקלאות ובתפקידים רשמיים שונים [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, מסורת פרשנית אחרת מזהה את עובדי העיר באופן ספציפי עם הגבעונים, אשר הוגדרו היסטורית כ"חוטבי עצים ושואבי מים" [רש"י]. אף על פי שזיהוי זה הובא כפירוש שנמסר מפי השמועה, יש המציינים כי הוא למעשה מפורש ומבוסס היטב במקורות חז"ל קדומים, דוגמת התלמוד הירושלמי ומדרשים שונים [חומת אנך].