חלוקת התפקידים והאחריות הכלכלית בעיר הקודש העתידית מבטאת קשר של ערבות הדדית בין המשרתים בצרכי הציבור לבין העם כולו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים וְהָעֹבֵד הָעִיר מתייחסות לאנשים היושבים בעיר ועוסקים בצרכיה בשם כלל ישראל. משום כך, יַעַבְד֕וּהוּ מִכֹּ֖ל שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל, כלומר כל שבטי ישראל מחויבים לדאוג לצרכיהם ולפרנסתם. מכיוון שעובדי העיר פועלים במקומם ולמענם של שאר השבטים, מן הדין שהעם יגמול להם, יספק את מחייתם, ישלח להם מנחות, ויעניק להם רצועת ארץ משותפת המיועדת לשדות ולכרמים [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם]. מנגד, קיימת גישה המפרשת את הפסוק כפשוטו, ולפיה יַעַבְד֕וּהוּ משמעו שעובדי העיר הם אלו שיעבדו את השטח החקלאי המדובר, ואותם עובדים יגיעו מתוך כלל שבטי ישראל [ביאור שטיינזלץ].
רובד פרשני נוסף, המבוסס על מסורות מדרשיות ותלמודיות, קושר את "עובדי העיר" אל הגבעונים, ששימשו כחוטבי עצים ושואבי מים. לפי מסורת זו, לעתיד לבוא ה׳ ירחיק את הגבעונים לחלוטין. דרשה זו נסמכת על חילופי אותיות גרוניות, כך שהמילה יַעַבְד֕וּהוּ נדרשת כאילו נכתב "יֹאבְדוּהוּ", לשון אובדן וכליון [מנחת שי]. אולם, פרשנות זו נדחית בתוקף בטענה כי אין זה הגיוני שהגבעונים ימשיכו לשרת לעתיד לבוא, וקל וחומר שלא ייתכן כי הם אלו שישבו בעיר הקדושה ירושלים בשביל ישראל [רד"ק]. בנוסף למחלוקת זו, ישנה דעה תלמודית הלומדת מפסוק זה כי לעתיד לבוא ארץ ישראל עתידה להתחלק לשלושה עשר נחלות, כאשר החלק הנוסף יוענק לנשיא [מנחת שי].