חלוקת הארץ העתידית מעניקה מעמד ייחודי ונחלה מיוחדת לקבוצת כוהנים שהפגינה נאמנות מוחלטת לה' בתקופות של שפל רוחני לאומי.
הפרשנים נחלקו בביאור המילה הַמְקֻדָּשׁ. גישה אחת גורסת כי המילה מתייחסת לחלקת האדמה עצמה, כלומר, החלק המקודש הזה מתוך הנחלות יינתן לכוהנים [רש"י, מלבי"ם]. מנגד, גישה אחרת מפרשת שהמילה מתייחסת לכוהנים עצמם, והיא נכתבה ככלל בלשון יחיד אך משמעותה היא "המקודשים" – אותם כוהנים שקדושתם מיוחדת [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. על פי דיוקי הנוסח, המילה נקראת באות מ"ם רפויה ובאות ה"א מוארכת [מנחת שי].
זכות זו ניתנת לכוהנים מִבְּנֵי צָדוֹק הכוהן הגדול, מכיוון ששמרו על משמרת עבודת ה' ולא זזו ממנה [מצודת דוד]. בזכות נאמנותם הבלתי מתפשרת למקדש, רק הם הוכשרו לעבוד בו לעתיד לבוא ולשכון בסמוך אליו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
ייחודם מודגש בכך שלֹא־תָעוּ. הפועל תעו מושאל מאדם ההולך לאיבוד ותועה בדרכו [מצודת ציון], וכאן משמעותו התרחקות מעבודה זרה ומפולחנים זרים [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. בני צדוק שמרו על אמונתם בתקופה שבה שאר בני ישראל חטאו בעבודת אלילים, ואף כַּאֲשֶׁר תָּעוּ הַלְוִיִּם – כלומר, גם כאשר שאר הכוהנים בני לוי, שאינם מזרע צדוק, סטו מן הדרך ושימשו את העם בעבודת הפסילים [רד"ק, מצודת דוד].