הפסוק מבסס איסור מוחלט על העברת הבעלות בנחלות המיועדות לכוהנים וללויים, ומדגיש את מעמדן הייחודי.
הפרשנים מסכימים כי המילים וְלֹא יִמְכְּרוּ מִמֶּנּוּ פונות אל הכוהנים והלויים, ואוסרות עליהם למכור חלקים מאחוזתם לישראל. אף על פי שהקרקע ניתנה להם כנחלה, אין להם כל רשות למכור אותה [מלבי"ם]. בנוסף, הפסוק מזהיר וְלֹא יָמֵר, מילה הנגזרת מלשון תמורה וחילוף, כלומר חל איסור להחליף את הנחלה המקורית בקרקע אחרת.
באשר לאיסור ההעברה, קיימת הבחנה בין הכתוב למסורת הקריאה [רד"ק]. המילה נכתבת "יעבור", להורות שחלקת הקרקע עצמה לא תעבור לידיים אחרות, אך נקראת יַעֲבִיר, כדי להדגיש שהכוהן או הלוי לא יעבירו אותה הלאה. המלבי"ם מוסיף בהקשר זה כי האיסור כולל גם מניעת העברת נחלה לשבט אחר על ידי בת יורשת.
האזור המקודש מכונה בפסוק רֵאשִׁית הָאָרֶץ. כינוי זה מקביל למונח "תרומת הארץ", שכן התרומה המופרשת לכוהנים מכונה תמיד "ראשית", בדומה למצווה להפריש את "ראשית הדגן" קודם להפרשת המעשר [מצודת דוד, רד"ק]. שם זה, המבטא את הראשוניות והקדושה, לא יסור מן הקרקע לעולם.
הטעם לכל ההגבלות הללו מנומק בסוף הפסוק: כִּי קֹדֶשׁ לַה'. אחוזתם של משרתי ה' כולה קודש, ועל כן אין זה מן הראוי להוציאה לחולין ולהעבירה לידי זרים [מצודת דוד, רד"ק]. איסור זה מהווה המשך ישיר לדיני התורה הכלליים האוסרים על מכירה, המרה או שינוי הייעוד של ערי הלויים ומגרשיהן [מלבי"ם].