חתימת ספר יחזקאל מציגה חזון של עיר העתיד, ומשלבת בין ממדיה הפיזיים העצומים לבין מהותה הרוחנית הנצחית. העיר מתוארת כמקום שבו השגחת ה' נוכחת באופן תמידי ובלתי הפיך, דבר שבא לידי ביטוי הן בגודלה והן בשמה החדש.
המונח סָבִיב שְׁמֹנָה עָשָׂר אָלֶף מתייחס להיקף העיר. רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר בהיקף כולל של שמונה עשר אלף קנים או יחידות מידה. מידה זו נובעת מצורתה המרובעת של העיר, כאשר כל אחת מארבע צלעותיה נמדדת בארבעת אלפים וחמש מאות יחידות [רד"ק, מצודת דוד]. לממד הפיזי מוענק גם רובד סמלי ורוחני: המספר שמונה עשר אלף מקביל למספר מחנות המלאכים הסובבים את מרכבת ה', וכביכול בכל קנה וקנה סביב העיר עומד מלאך השומר עליה [מלבי"ם].
באשר לביטוי וְשֵׁם־הָעִיר מִיּוֹם ה' שָׁמָּה, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בהבטחה עתידית. מיום בניינה של העיר והלאה, שמה ייקרא "ה' שָׁמָּה", כאות עולם לכך שהשכינה לעולם לא תסור ממנה עוד [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, ישנה גישה הרואה בפסוק אישור היסטורי ולא רק הבטחה לעתיד. לפי פירוש זה, הפסוק אינו מעניק לעיר שם חדש, אלא מקבע את שמה המקורי – ירושלים – המורכב מהשם "יראה" שקרא לה אברהם אבינו בעקידת יצחק, ומהשם "שלם". משמעות הדבר היא שהשכינה שורה במקום עוד מראשית ימיו, וזהו השם שילווה אותה לנצח [רש"י, חומת אנך].
העמקה נוספת בחיבור שבין העיר לאלוהות עולה מתוך קריאה מדרשית של המילה שָׁמָּה. על ידי שינוי הקריאה מ"שָׁמָּה" (במקום ההוא) ל"שְׁמָהּ" (השם שלה), עולה כי העיר עצמה נקראת על שמו של ה'. ירושלים נמנית עם שלושה דברים – יחד עם הצדיקים ומלך המשיח – שנקראים בשמו של ה', בדומה לנבואת ירמיהו המכנה את המשיח "ה' צדקנו". קריאה זו מסמלת את העילוי המוחלט של השכינה ואת הגאולה השלמה, שבה זהותה של העיר מתמזגת לחלוטין עם הנוכחות האלוהית [מנחת שי, רד"ק, חומת אנך].