בחזון נבואי על ימי קיבוץ הגלויות, מוצגת חלוקה עתידית וחדשה של ארץ ישראל, השונה לחלוטין מזו שהתקיימה בימי יהושע בן נון [אברבנאל]. הארץ לא תחולק עוד לפי גודל האוכלוסייה של כל שבט, אלא תחולק לשלוש עשרה רצועות רוחב שוות לחלוטין – שתים עשרה עבור השבטים, ורצועה מרכזית אחת המוקדשת לה׳, למקדש ולירושלים, כך שלכל שבט יהיה חלק שווה בקדושה וללא הבדלי מעמדות [אברבנאל].
המילים וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הַשְּׁבָטִים פותחות את רשימת נוחלי הארץ על פי סדר נחלותיהם הגיאוגרפי החדש [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, שטיינזלץ]. החלוקה מתחילה מִקְּצֵה צָפוֹנָה – מהגבול הצפוני ביותר של הארץ [רד"ק, שטיינזלץ]. התוויית הגבול עוברת אֶל יַד, כלומר בסמוך או אצל [מצודת ציון, שטיינזלץ], הדרך המובילה לחתלון ולחמת, ומשם לחצר עינן הסמוכה לגבול דמשק [מצודת דוד].
השבט הראשון שזוכה בנחלה הצפונית הוא דָּן אֶחָד, בדומה למקום מושבו ההיסטורי בצפון הארץ [מלבי"ם, שטיינזלץ]. עם זאת, לעתיד לבוא גבולות הארץ יתרחבו משמעותית לכיוון צפון, מזרח (עד דמשק) וצפון־מערב, והשטחים החדשים שיתווספו לארץ ייפלו בחלקו של שבט דן [מלבי"ם].
המילים וְהָיוּ לוֹ פְּאַת קָדִים הַיָּם מגדירות את צורת הנחלה: לשבט דן תהיה רצועת קרקע רציפה שתחילתה בקצה המזרחי של הארץ וסופה בים התיכון במערב [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ]. הכתוב מפרש את אורך הנחלות העצום ממזרח למערב, אך אינו מציין במפורש את רוחבן [רש"י, רד"ק]. הפרשנים מסכימים כי רוחב הרצועה של כל שבט נלמד ממידותיה של נחלת הקודש המרכזית, והוא יעמוד על עשרים וחמישה אלף קנים, שהם כשבעים וחמישה מיל. צורה זו תבטיח שכל חלקי השבטים יהיו מונחים זה לצד זה כרצועות שוות באורכן וברוחבן.