יחזקאל, פרק מ״ח, פסוק ל׳

לקראת סוף ספר יחזקאל משורטטת תבניתה של ירושלים העתידית, תוך פירוט מדויק של ממדיה ופתחי הכניסה אליה.

המונח תּוֹצְאֹת הָעִיר מתפרש בשתי דרכים עיקריות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לשערי העיר שדרכם יוצאים בני אדם. פתחים אלו עתידים להיות מפוזרים לארבע רוחות העיר, כאשר בכל צד יהיו שלושה שערים, ובסך הכל שנים עשר שערים כנגד שנים עשר השבטים [רד"ק]. מספר השערים המדויק בכל פאה מפורט בפסוקים הבאים [מצודת דוד]. לעומת זאת, יש המבארים כי המילה אינה מתייחסת לשערים אלא לקווי הגבול של העיר [ביאור שטיינזלץ].

התיאור מתחיל מִפְּאַת צָפוֹן, כלומר הצד הצפוני של העיר. התייחסות זו מכוונת לאורך הגבול הצפוני [ביאור שטיינזלץ], או לשערים שיהיו קבועים באותו צד שמידותיו מפורטות בפסוק [מצודת דוד].

אורכה של אותה פאה הוא חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים מִדָּה. המילה מִדָּה מתפרשת על ידי רוב הפרשנים כ"קנה המידה", כך שהמרחק הנמדד הוא ארבעת אלפים וחמש מאות קנים. על בסיס נתון זה, ומתוך ידיעה שכל קנה שווה באורכו לשש אמות, מחושב כי אורכה ורוחבה של העיר עומד על שלושה עשר מיל וחצי [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים את המילה באופן פשוט יותר כציון של יחידות מידה כלליות [ביאור שטיינזלץ].