חלוקת הארץ בחזון יחזקאל מתאפיינת בסדר מופתי. נחלת הכהנים, שהיא החלק המקודש ביותר, מתוכננת כרצועת קרקע מלבנית ומוגדרת, אשר במרכזה המדויק שוכן המקדש.
המילה וּלְאֵלֶּה מתפרשת במובן של "ובאלה", כלומר, בתוך המידות והשטח שנקבעו [מצודת דוד, מצודת ציון]. שטח זה מוגדר כתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ, דהיינו החלק המוקדש לה' [ביאור שטיינזלץ], והוא מיועד לכהנים. רצועת אדמה זו ממוקמת בחלק הצפוני של אזור התרומה הגדולה, בסמוך לגבולו הדרומי של שבט יהודה [רש"י].
הפרשנים מסכימים על תיאור מידותיה של רצועה זו: אורכה, הנמתח ממזרח למערב (הן בצלע צָפוֹנָה והן בצלע נֶגְבָּה שהיא הדרום), עומד על עשרים וחמישה אלף קנים. רוחבה, הנמתח מצפון לדרום (בצלע יָמָּה שהיא המערב, ובצלע קָדִימָה שהיא המזרח), עומד על עשרת אלפים קנים [רש"י, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הפסוק חותם בקביעה וְהָיָה מִקְדַּשׁ ה' בְּתוֹכוֹ. הפרשנים מדגישים כי הר הבית, שמידותיו חמש מאות על חמש מאות קנים, ממוקם בדיוק במרכזה של רצועה זו, הן מבחינת האורך והן מבחינת הרוחב [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. כל יתרת השטח שנותר מסביב למתחם המקדש, מיועד לשימושם של הכהנים [רש"י, מלבי"ם].