יחזקאל, פרק מ״ח, פסוק ט״ו

תכננתם פעם עיר חדשה לגמרי? כשמתכננים עיר, צריך לחשוב היטב איפה יוקמו הבתים ואיפה יישארו שטחים פתוחים. בחלוקת ארץ ישראל בעתיד, תוקצה רצועת אדמה מיוחדת לצרכים של העיר ירושלים. הנביא מתאר את המידות של השטח הזה במילים וַחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים הַנּוֹתָר בָּרֹחַב עַל־פְּנֵי חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף. הכוונה היא שלאחר שהפרישו את השטחים המקודשים לכהנים וללויים, נשארה רצועת אדמה ארוכה וגדולה עבור העיר. השטח הזה מוגדר במילים חֹל־הוּא. המילה "חול" מסבירה שזהו אזור ציבורי רגיל שאינו שייך לבית המקדש. כמובן שירושלים כולה קדושה, אבל השטח הזה נחשב לחול רק בהשוואה לקדושה העצומה של אזור המקדש. השטח המיוחד הזה מיועד לָעִיר לְמוֹשָׁב וּלְמִגְרָשׁ. המילה לְמוֹשָׁב באה מלשון ישיבה, ומסבירה שזהו האזור שבו יבנו את בתי העיר, וגם יגדלו בו שדות וכרמים כדי לספק אוכל לתושבים. לעומת זאת, המילה וּלְמִגְרָשׁ מתארת את השטח הפתוח שמקיף את העיר מבחוץ. זהו מרחב פנוי מבתים ומעצים, שנועד להיות יפה ומרווח כדי להעניק לעיר מראה נעים. לבסוף נאמר וְהָיְתָה הָעִיר בְּתוֹכֹה, כלומר שירושלים תיבנה בדיוק באמצע של אותה רצועת אדמה יפה ומתוכננת.