לאחר שברחה למדבר, הגר שבה לביתו של אברהם בהתאם להנחיית המלאך, ושם היא יולדת את בנה [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. בחירת השם המשותפת משקפת משמעות כפולה, שכן היא מתאימה לשני ההורים: מצד הגר, הדבר נובע מהבטחת המלאך שפגשה, ומצד אברהם, השם מבטא את תפילותיו לה' על בנו [ספורנו]. ציון גילו של אברהם בפסוקים אלו נועד לתאר את מצבו באותה עת, ולהוות רקע לקראת מצוות המילה שתגיע בהמשך [ר' סעדיה גאון].
המוקד המרכזי בפסוק סובב סביב המילים וַיִּקְרָא אַבְרָם, המעוררות שאלה פרשנית: כיצד ידע אברהם לקרוא לבנו בשם זה, והרי המלאך ציווה על הגר לקרוא לו כך? מתוך המקורות עולות שלוש גישות מרכזיות להסבר הדבר.
הגישה הראשונה והטבעית סוברת כי הגר פשוט שיתפה את אברהם בפרטי התגלות המלאך ובציווי שקיבלה, ואברהם, שהאמין לדבריה במלואם, קרא לבן בשם זה [רד"ק, ר' סעדיה גאון, ביאור יש"ר]. פרשנים מציינים כי מעורבות שני ההורים במתן שם אינה חריגה בתנ"ך, כפי שמצינו אצל אדם וחוה שקראו לבנם שת, או אצל יעקב ורחל שקראו לבנם בנימין ובן אוני [רד"ק]. בנוסף, קשה להניח שאברהם והגר לא שוחחו כלל על מאורע כה דרמטי לאחר חזרתה, ולכן אין צורך לחפש הסברים על טבעיים [ברכת אשר על התורה].
מנגד, גישה שנייה טוענת כי אברהם כלל לא שמע את הדברים מפי הגר. לפי קו מחשבה זה, אילו הגר הייתה מספרת לו, התורה הייתה מציינת זאת במפורש טרם קריאת השם [מזרחי]. יתרה מכך, מכיוון שהגר היא זו שנצטוותה על ידי המלאך, היא זו שהייתה אמורה לתת את השם בפועל [גור אריה, שפתי חכמים]. לכן, העובדה שאברהם הוא שקרא את השם מעידה על כך ששרתה עליו רוח הקודש, ודרכה ידע לכוון במדויק לשם שקבע המלאך [רש"י]. ייתכן אף שאברהם הקדים את הגר במתן השם מתוך אותה השראה אלוהית, על אף שהיא בהחלט התכוונה לקיים את הציווי בעצמה [משכיל לדוד].
גישה שלישית מציעה כי אברהם בחר בשם מיוזמתו האישית, ללא קשר לציווי המלאך או לרוח הקודש, כביטוי פשוט של הודאה על כך שה' שמע את תפילותיו וראה את עוניו כשנתן לו בן בכור [ביאור שטיינזלץ].