לאחר המתיחות שנוצרה בין אברם לשרי, אברם מעניק לשרי סמכות מלאה על הגר. באומרו הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ, אברם מבהיר את מעמדה המשפטי והחברתי של הגר: למרות שהרתה לו, הוא מעולם לא שחרר אותה, והיא נותרה שפחתה של שרי לכל דבר ועניין, ככל עבד מקנת כסף [ספורנו, מלבי"ם, פני דוד]. אף שכלפי אברם היא נחשבת לאישה, כלפי שרי היא נותרה שפחה [העמק דבר].
תגובתו של אברם מדגישה את ענוותנותו. למרות ששרי האשימה אותו קודם לכן, הוא אינו כועס, עונה בשפה רכה ומוחל על כבודו [ביאור יש"ר, רד"ק]. נראה כי אברם מוכן לוותר על הקשר עם הגר למען הבטחת שלום הבית עם שרי [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. כאשר הוא מוסיף עֲשִׂי־לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ, יש המדגישים שכוונתו הייתה ששרי תפעל כלפיה במידת הטוב והיושר, ולא מתוך רוע [קונטרס חיבה יתירה].
במילים וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי, הפרשנים מסכימים כי שרי הציקה להגר, אך נחלקים באופי העינוי ובצידוק המוסרי שלו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששרי העבידה את הגר בפרך ובקושי שלא כדרך הטבע, ואולי אף קיללה והכתה אותה [רש"י, מזרחי, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. פירוש נוסף הוא ששרי גרמה להגר להרגיש את תלותה ונחיתותה באופן תמידי [רש"ר הירש].
סביב מעשה זה ניטשת מחלוקת קוטבית בין הפרשנים:
מצד אחד, גישה ביקורתית חריפה טוענת כי שרי חטאה בחוסר מוסר ובחוסר חסידות כשעינתה את הגר, ואברם חטא בכך שאפשר זאת. כעונש היסטורי על עינוי זה, שמע ה' אל סבלה של הגר ונתן לה בן שעתיד לענות את זרעם של אברהם ושרה בכל מיני עינויים [רמב"ן, הטור הארוך, רד"ק].
מנגד, פרשנים אחרים יוצאים להגנתה של שרי ומצדיקים את מעשיה. לשיטתם, העינוי נועד לשבור את גאוותה של הגר ולהחזירה למוטב, כדי שתכיר בכך שהיא עדיין משועבדת ותפסיק לזלזל בגבירתה [ספורנו, הכתב והקבלה]. יתרה מכך, מכיוון שהגר פגעה בשרי וזלזלה בה תחילה, מותר היה לשרי על פי שורת הדין להשיב לה באותה מטבע ולצער אותה [ריב"א, ברטנורא].
התוצאה של יחס זה הייתה וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ. הסיבה לבריחתה נובעת משינוי פנימי שעברה: הקרבה לאברם והעובדה שהרתה לו עוררו בהגר תחושה של כבוד עצמי ורצון לחירות. היא כבר לא יכלה לשאת את היחס אליה כאל שפחה חסרת זכויות, ולכן שברה את כבליה וברחה [רש"ר הירש].