לאחר מסע ארוך ושנים של ציפייה בארץ המובטחת, שרה מקבלת החלטה גורלית. מתוך הבנה כי שנותיה מתקדמות – בעת הזו אברהם היה בן שמונים וחמש ושרה כבת שבעים וחמש – היא יוזמת צעד דרמטי כדי להבטיח את המשכיות זרעו של אברהם, צעד שישנה את מבנה משפחתם [שד"ל, ביאור יש"ר, ברכת אשר].
הפעולה הפותחת את הפסוק, וַתִּקַּח, מעוררת שאלה, שכן הגר כבר הייתה שפחתה וקניינה של שרה. הפרשנים מסבירים כי לא מדובר בלקיחה פיזית, אלא בלקיחה בדברים. שרה פייסה את הגר ושכנעה אותה במילים טובות, כשהיא מסבירה לה את הזכות הגדולה שנפלה בחלקה להידבק באדם קדוש כאברהם [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה].
ההמתנה של שרה לא הייתה מקרית. היא המתינה מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים מרגע התיישבותם בכנען, מתוך תקווה שההבטחה האלוהית להקים מאברהם גוי גדול תתממש שם, ומשהבינה כי אפסה תקוותה ללדת, מסרה לו את שפחתה [רד"ק, שטיינזלץ]. מתוך ציון זמן זה, למדו חז"ל את ההלכה הקובעת כי אדם ששהה עם אשתו עשר שנים והיא לא ילדה, חייב לישא אישה אחרת כדי לקיים את מצוות פריה ורבייה [רש"י, אבן עזרא, תורה תמימה].
התורה מדגישה כי השנים נמנו לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, כדי ללמד ששנות ישיבתם מחוץ לארץ ישראל לא נספרו במניין עשר השנים. סביב הלכה זו מתקיימת מחלוקת עקרונית בין הפרשנים. גישה אחת גורסת כי דין זה היה ייחודי לאברהם, משום שההבטחה לזרע ניתנה לו רק בתנאי שיבוא לארץ ישראל, ולכן שנותיו בחוץ לארץ לא נחשבו [רש"י]. מנגד, הגישה המרכזית החולקת קובעת כי זוהי הלכה כללית התקפה לכל אדם. על פי גישה זו, ישיבה בחוץ לארץ לעולם אינה עולה למניין השנים, ואם בני זוג שהו שם תקופה ארוכה ללא ילדים ועלו לארץ ישראל, הספירה מתאפסת. הם מקבלים עשר שנים נוספות מרגע עלייתם, מתוך תקווה שבזכות קדושת הארץ הם יזכו להיבנות [רמב"ן, הטור הארוך]. יש המגשרים בין הדעות ומסבירים כי השהות בחוץ לארץ כשלעצמה חסרה את הזכות הרוחנית הנדרשת לפקידת עקרים, ולכן הספירה מתחילה רק עם הכניסה לארץ [גור אריה, פרדס יוסף].
בסוף הפסוק נאמר ששרה נתנה את הגר לוֹ לְאִשָּׁה. הכפילות לכאורה בביטוי זה טומנת בחובה הגדרה משפטית ומעמדית מדויקת. הגר לא ניתנה לאברהם כפילגש בלבד, אלא כאישה חוקית לכל דבר, מתוך כוונה ליצור מערכת יחסים טהורה וראויה [רש"ר הירש, שטיינזלץ]. עם זאת, הפרשנים מדגישים את המילה לוֹ – הגר הפכה לאישה רק עבור אברהם, אך לא השתחררה ממעמדה כלפי שרה. שרה לא שחררה אותה מעבדותה והיא נותרה קניינה הבלעדי, וזאת כדי להבטיח ששרה תהיה זו שתשלוט בגידולו ובחינוכו של הילד שייוולד, ושמעמדה כגבירת הבית לא ייפגע [העמק דבר, מלבי"ם, רש"ר הירש].