שנים ארוכות של ציפייה ותקווה מתנקזות אל תוך מציאות כאובה של עקרות ממושכת. בלב השליחות האלוהית של בניית אומה חדשה, ניצבים בעל ואישה המהווים שותפים מלאים לדרך, אך נאלצים להתמודד עם הפער שבין ההבטחה הגדולה לזרע ולנחלה, לבין המציאות שבה אין להם המשכיות.
וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ. התואר "אשת אברם" אינו ציון עובדתי בלבד, אלא מדגיש את היותה שותפה מלאה לכל מסעותיו, לחזונו ולייעודו [רש"ר הירש]. למרות שנות הנישואים הרבות, היא נותרה בעקרותה [שטיינזלץ]. כאבה של שרי לא נבע רק מן הכמיהה הטבעית לאמהות, אלא מההבנה שההבטחות האלוהיות לזרע שיירש את הארץ ניתנו לאברם, והיא חשה כי היא זו שמעכבת את התגשמותן [רד"ק, אברבנאל]. מנגד, אברם עומד בניסיון גדול; למרות שנות העקרות הארוכות וההבטחה האלוהית שטרם התממשה, הוא אינו מתלונן כלפי ה' וממשיך להאמין [ביאור יש"ר].
חלק מן הפרשנים מצביעים על כך שהמילים לֹא יָלְדָה לוֹ מרמזות על כך שהיא לא יכלה ללדת לו בעודו נקרא "אברם" וטרם נימול, אך עתידה ללדת לו כאשר ייקרא "אברהם" [קונטרס חיבה יתירה]. רבדים עמוקים יותר בפרשנות מסבירים כי העקרות הממושכת נועדה לשרת מטרה רוחנית. כדי שיצחק ייוולד בקדושה מוחלטת ומתוך טהרה, היה צורך שישמעאל ייוולד ראשון וישאב אליו את ה"זוהמה" והטומאה הרוחנית שהייתה טבועה באברם מבית אביו תרח. בנוסף, ההמתנה לגיל מופלג נועדה להחליש את הכוח החומרי כדי שלידת יצחק תהיה נס גלוי [מלבי"ם, שפתי כהן, אלשיך].
מתוך ייאוש ממצבה, שרי מחליטה לפעול. היא חוששת שאברם ייקח אישה אחרת כדי להעמיד זרע, ולכן מעדיפה להציע לו את שפחתה, בתקווה שתוכל לאמץ את הילד שייוולד ולגדלו כבנה, ובכך להימנע מהכנסת אישה זרה שתשלוט בבית [רד"ק, אברבנאל]. גישה נוספת מציעה ששרי קיוותה כי עצם המעשה האצילי של הכנסת צרתה לביתה יעמוד לה לזכות והיא תזכה להיפקד, או שעצם הזעזוע הנפשי והפיזי של הכנסת אישה נוספת ישנה את טבע גופה ויאפשר לה להרות [רלב"ג, צאינה וראינה]. עם זאת, יש מי שרואה במהלך זה חוסר סבלנות שהוביל לתוצאות היסטוריות הרסניות, שכן ממעשה זה נולד ישמעאל, אשר צאצאיו עתידים לשלוט בארץ ישראל ולהצר לישראל בגלויות השונות [צרור המור].
וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית. המילה "ולה" מדגישה כי השפחה הייתה רכושה הפרטי והבלעדי של שרי ("נכסי צאן ברזל" או "נכסי מלוג"), ולאברם לא הייתה כל זכות חוקית למכור אותה או לקחת אותה ללא רשותה [רבנו בחיי, חזקוני, גור אריה, רש"ר הירש, ביאור יש"ר].
מוצאה של השפחה אינו מקרי. רוב הפרשנים מסכימים כי שפחה זו לא הייתה אישה רגילה, אלא נסיכה – בתו של פרעה מלך מצרים. כאשר פרעה ראה את הניסים הגדולים שנעשו לשרי כשהייתה בארמונו, הוא העדיף שבתו תהיה שפחה בבית קדוש זה מאשר גבירה בבית אחר [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, ברטנורא, צאינה וראינה]. אזכור היותה מצרית נועד גם להדגיש את כבודו של אברם, שלא היה מוכן להכניס לביתו שפחה כנענית פחותת מעמד [רד"ק, מזרחי]. מאידך, עצם היותה שפחה מצרית הפך אותה לראויה לשמש ככלי ל"שאיבת" אותה זוהמה רוחנית שקדמה ללידת יצחק [מלבי"ם].
וּשְׁמָהּ הָגָר. שמה של השפחה טומן בחובו משמעויות שונות. יש המפרשים כי השם הוענק לה על ידי פרעה ומשמעותו בארמית "הא אגריך" – כלומר, "זהו שכרך", כמתנה לשרי על צניעותה וצדקותה [רבנו בחיי, שפתי כהן, חזקוני]. מנגד, יש הסבורים כי זה לא היה שמה המקורי, אלא שם שדבק בה מאוחר יותר על שם קורות חייה, שכן השורש ה.ג.ר בערבית משמעותו לברוח ולנדוד, רמז לבריחתה העתידית [שד"ל]. העובדה ששמה נותר "הגר" ולא שונה, מעידה על כך שהיא מעולם לא התגיירה באמת [מלבי"ם].