ציון גילו המדויק של אברם מהווה עוגן כרונולוגי בחייו, המסייע לעשות סדר ברצף האירועים במקרא, שאינם נכתבים תמיד לפי סדר התרחשותם (ביאור שטיינזלץ). הפעם הקודמת שבה הוזכר גילו הייתה בצאתו מחרן כשהיה בן שבעים וחמש, וכעת, אחת עשרה שנים לאחר הגעתו לארץ כנען, נמנות שנותיו שוב.
הדגשת הגיל שְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים באה ללמד על השתלשלות האירועים המהירה. שרי נתנה את הגר לאברם בסוף השנה העשירית לישיבתם בארץ, ובתחילת שנתו השמונים ושש של אברם, הגר כבר הרתה וילדה. הפרשנים מסבירים כי הגר לא השתהתה כלל, אלא הרתה מיד באותה שנה כדי לשמח את לבו של אברם בבן במהירות (רד"ק). מעבר לכך, הדבר מעיד שאברם לא קרב אל הגר קודם לכן, אלא עשה זאת אך ורק משום ששמע בקול שרי אשתו (מלבי"ם).
מנקודת מבט נוספת, ציון גילו המופלג של אברם נועד להדגיש את הפלא הרפואי והנס האלוהי שנעשה לו. אף על פי שאברם לא הוליד בצעירותו, ה' חידש את נעוריו ונתן בו כוח להוליד בגיל שמונים ושש, כוח שליווה אותו גם בהמשך חייו כשהוליד את יצחק בגיל מאה ובנים נוספים לאחר מכן (ביאור יש"ר).
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפסוק זה טומן בחובו מבט לעתיד, ונכתב למעשה לשבחו של ישמעאל. מתוך חישוב השנים עולה שכאשר אברהם נימול בגיל תשעים ותשע, ישמעאל היה בן שלוש עשרה, גיל שבו אדם עומד על דעתו, ובכל זאת הוא לא התנגד למילה (רש"י).
פרשנים רבים מתקשים מדוע יש צורך בחישוב מתמטי זה כאן, הרי בהמשך התורה נכתב במפורש שישמעאל היה בן שלוש עשרה בהימולו. התשובה המוסכמת עליהם היא שאלמלא נכתב גילו של אברם כאן, היינו עלולים לחשוב שאברהם כפה על ישמעאל את המילה בניגוד לרצונו. כעת, משגילו של ישמעאל כבר נלמד מתוך החישוב בפסוקנו, האזכור הנוסף בהמשך הופך למיותר, ומטרתו היא להביע פליאה ושבח: להעיד שישמעאל קיים את מצוות ה' מרצונו החופשי והמלא בהגיעו לגיל בגרות, ולא מתוך פחד או כפייה מצד אביו (ריב"א, שפתי חכמים, יריעות שלמה, גור אריה, משכיל לדוד, ברכת אשר על התורה).