לאחר כמעט מאה שנות חיים של התעלות רוחנית ומוסרית, נקרא אברהם לשלב חדש וחסר תקדים בעבודת הבורא. ההתגלות האלוהית בגיל כה מתקדם אינה מקרית, אלא נועדה לרומם את אברהם לשלמות פיזית ורוחנית כאחת, ולהכין את הקרקע לקראת כריתת ברית המילה ולידת יצחק.
ההמתנה עד שוַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים נושאת בחובה מספר משמעויות. ראשית, הגיל המופלג מעצים את גודל הנס שבהולדת יצחק, ומדגיש את אהבתו ומסירותו של אברהם, שניגש למול את עצמו כאשר כוחו הפיזי תשוש [רד"ק]. שנית, ההמתנה עד גיל זה נועדה לאפשר לאברהם לתקן ולהחליש את תאוותיו החומריות באמצעות זקנתו ובאמצעות המילה, כך שיצחק ייוולד מתוך קדושה וטהרה מוחלטת, לאחר שישמעאל כבר יצא ממנו [מלבי"ם, שפתי כהן]. בנוסף, הציווי בגיל זה מהווה פתח של תקווה לגרים ולבעלי תשובה לדורותיהם, ומלמד שלעולם אין זה מאוחר מדי להתקרב לאלוהים ולבוא בבריתו [שפתי כהן].
בהתגלות זו מציג האל את עצמו בשם ייחודי: אֲנִי אֵל שַׁדַּי. רוב הפרשנים מצביעים על שתי משמעויות עיקריות לשם זה, המשלימות זו את זו. הגישה הראשונה מפרשת את המילה "שדי" מלשון חוזק, ניצחון ושדידת מערכות הטבע (מלשון שודד). אלוהים מבהיר לאברהם כי אף על פי שהוא ושרה זקנים ועקרים, ואף שהמילה תחליש את גופו עוד יותר, האל שולט בטבע ויכול לשנותו כרצונו [רמב"ן, אבן עזרא, רד"ק, רבנו בחיי]. שם זה מקושר ל"נסים נסתרים" – נסים המתרחשים בתוך המסגרת הטבעית, כגון ירידת גשמים, פריון והצלה ממוות, שבהם האל מנצח את המזל והטבע מבלי לשנות את סדרי העולם בגלוי כפי שנעשה ביציאת מצרים [רמב"ן]. ההבטחה בשם זה נועדה גם להסיר מאברהם את החשש שמא ייחלש בעקבות המילה ואויביו יפגעו בו, שכן האל התקיף יספק לו גבורה והגנה [ר' סעדיה גאון, רבנו בחיי, רבינו חננאל].
הגישה השנייה מפרשת את השם מלשון "די" – מספיק. אלוהים הוא העילה הראשונה שאינה זקוקה לדבר, ויש די במציאותו כדי לקיים את כל הבריאה [ספורנו, מזרחי, רש"ר הירש]. יתרה מכך, שם זה טומן בחובו התייחסות עמוקה למעשה בראשית: אלוהים הוא זה שאמר לעולמו "די" ועצר את התפשטותו. בכך שהאל הותיר את יצירתו כביכול חסרה, הוא פינה לאדם מקום להשתתף במעשה בראשית ולהשלים את הבריאה בעצמו. הערלה אינה פגם אלוהי, אלא תוספת מכוונת שנועדה לאפשר לאדם לתקן את טבעו ולהשלים את עולמו הקטן, כשם שעליו לעמול כדי לתקן את העולם הגדול [מלבי"ם, תורה תמימה, רש"ר הירש].
לאחר הצגת שמו, אלוהים מצווה: הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי. משמעות הציווי היא דבקות מוחלטת בעבודת ה', בלב ובמעשה [רש"י, רד"ק], כתינוק ההולך לפני אביו המנהיג ושומר עליו [שד"ל]. עד כה, אברהם עבד את ה' מתוך הבנת השכל ותיקון המידות, אך כעת הוא נדרש לציית לציווי פיזי שאין השכל מחייב, ובכך להוכיח ציות מוחלט מתוך בחירה חופשית [רד"ק, רש"ר הירש].
הדרישה המסכמת היא וֶהְיֵה תָמִים – היה שלם. הפרשנים מסכימים כי התמימות כאן היא כפולה: פיזית ורוחנית. במישור הפיזי, כל עוד האדם ערל הוא נחשב בעל מום. הערלה היא תוספת חומרית המבטאת חסרון, והסרתה אינה הופכת את האדם לחסר, אלא להפך – היא משלימה אותו ומביאה אותו לתכלית יצירתו [רש"י, רלב"ג, מלבי"ם, ר' סעדיה גאון]. הסרת הערלה מעניקה לאדם שליטה על תאוותיו ועל איבריו, ובפרט על עיניו ואוזניו שעד כה היו נתונים להשפעת היצר, וכעת יהיו כפופים לחלוטין לעבודת ה' [גור אריה, חומש קה"ת, צאינה וראינה].
במישור הרוחני, התמימות דורשת מאברהם לעמוד בניסיון המילה בשלמות, מבלי להרהר או לשאול "למה?" על הציווי האלוהי [אבן עזרא, רש"י, בית הלוי]. עליו להאמין באמונה שלמה שהכול ביד ה', לא לחשוש מכוחות הטבע, המזלות והאצטגנינות [רמב"ן, הטור הארוך], ולהגיע להלימה מוחלטת בין פיו ללבו, כך שיהיה שלם ואמיתי בכוונותיו ובמעשיו כלפי בוראו [רבנו בחיי].