הברית הנכרתת בין ה׳ לאברהם אינה רק הבטחה מופשטת, אלא ברית הנחקקת בגוף הפיזי. בשונה מבריתות אחרות, דוגמת ברית הקשת בענן שבה האות הוא רק תזכורת לברית, כאן מעשה המילה הוא הברית עצמה והוא גם אות הברית [מלבי"ם, רש"ר הירש]. ביצוע המעשה הפיזי הוא תנאי בל יעבור, ונועד להכפיף את הגוף והחומר לרוח ולחוקי ה׳, תוך הסרת "ערלת" האוזן והלב – המחיצות המבדילות בין האדם לבוראו [מלבי"ם, רש"ר הירש].
המילים בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ מצביעות על התחייבות כפולה ועל-דורית. כשם שה׳ מתחייב לקיים את הברית, כך נדרשים אברהם וזרעו לשמור אותה, כאשר התורה מקצרת בפרטי המצווה משום שפעולת המילה הייתה מוכרת, ומטרתה כאן היא להפוך לסימן של התקשרות לה׳ ופרישות משאר העמים [רד"ק, שד"ל]. לשון הרבים בפסוק מתייחסת לאלו הנוכחים באותה עת ולדורות העתידים להיוולד [רש"י], ויש המפרשים שהכוונה היא ספציפית לאברהם, יצחק ויעקב, שכן יעקב כבר היה בחיים בשנותיו האחרונות של אברהם [רד"ק]. מנגד, יש התוהים על הפירוש כי הפסוק פונה ל"אותם של עכשיו", שהרי אברהם עמד שם לבדו, אלא אם כן הכוונה היא גם לנפשות שעשו בחרן [ברכת אשר על התורה].
הציווי המעשי מנוסח במילה הִמּוֹל. הפרשנים מסכימים כי מילה זו אינה פועל של ציווי ישיר (אחרת היה נכתב "הִמּוֹלוּ" בלשון רבים), אלא שם הפועל (מקור), במשמעות של "לְהִמּוֹל" או "להיות נימול" [אבן עזרא, רש"י, גור אריה, שפתי חכמים]. מבחינה לשונית, שורש המילה הוא מ.ו.ל או נ.מ.ל [רד"ק, שד"ל, אבי עזר], ומשמעותו העמוקה אינה רק חיתוך, אלא הצבת גבול והגבלה של ערלת הגוף [רש"ר הירש].
התוספת לָכֶם מלמדת על אחריות קהילתית. מאחר שתינוק בן שמונת ימים אינו יכול למול את עצמו, החובה מוטלת על הציבור ועל בית הדין לדאוג למילתו של מי שאין לו אב שימול אותו [רד"ק, תורה תמימה], וכן קיימת חובה על אדם שגדל והוא עדיין ערל לדאוג למול את עצמו [העמק דבר].
ההוראה חלה על כׇּל־זָכָר. ציון הזכרים מבהיר באיזה איבר מדובר, המקום המבדיל בין זכר לנקבה, שכן איבר זה קשור לזכרון ועל שמו נקרא הזכר [רד"ק, ביאור יש"ר]. בנוסף, המילה "כל" באה לרבות גם מי שנולד כאנדרוגינוס (בעל סממנים זכריים ונקביים כאחד), שחייב במילה ככל זכר, אף על פי שמילתו אינה דוחה את השבת [תורה תמימה].
מעבר לאקט הפיזי, מצות המילה טומנת בחובה משמעויות רוחניות עמוקות ונמשלת לקרבן. כשם שדם הקרבן מכפר על המזבח, כך דם המילה מכפר על ישראל, ולכן היא נערכת ביום השמיני, בדומה לקרבן שמרצה רק מיום השמיני והלאה. כוחה אף גדול מקרבן רגיל, שכן היא נעשית בגופו של האדם ולא ברכושו, ובזכותה ניצלים ישראל מדינה של גיהנום [תולדות יצחק].
כמצווה הראשונה שניתנה ליהודי הראשון, המילה משמשת אב-טיפוס לכלל המצוות: היא ממחישה כיצד קיום מצווה מחולל שינוי פיזי בגוף, גם אם עיקר התועלת הוא רוחני; וכיצד, למרות הכאב והקושי הכרוכים לעיתים בקיום מצוות, ההבנה של ערכן העליון מביאה לקבלתן בשמחה ובמסירות נפש [חומש קה"ת].