מצות המילה מכוננת קשר פיזי ונצחי בין הבורא לעמו. היא מהווה חותם מובהק של אמונה וייחוד, המתרחב מעבר למשפחה הגרעינית אל כל בני הבית, במטרה ליצור זהות רוחנית אחידה.
המילים הִמּוֹל יִמּוֹל טומנות בחובן רבדים הלכתיים ורעיוניים רבים. כפילות הפועל, ללא אזכור של שמונת ימי המתנה כפי שהופיע בפסוקים הקודמים, מלמדת על זמני מילה שונים. מצד אחד, הציווי מחייב למול גם עבדים ואנשי בית בוגרים שלא נימולו ביום השמיני [שד"ל, העמק דבר, ביאור יש"ר]. מנגד, הכתוב מורה כי ישנם עבדים מסוימים – כגון תינוק שנולד לשפחה שגופה אינו שייך לאדון – שנימולים מיד ביום הראשון להיוולדם [רש"י, מזרחי, גור אריה, שפתי חכמים, ברכת אשר].
מעבר לזמן המילה, כפילות הלשון מתייחסת לאופן ביצוע המעשה. הפרשנים לומדים מכאן כי המצווה מורכבת משני שלבים: החיתוך עצמו (מילה) וקריעת העור הפנימי (פריעה) [חזקוני, תורה תמימה]. כמו כן, ישנה חובה להסיר שאריות עור המעכבות את המילה, וכן להטיף טיפת דם מתינוק שנולד כשהוא כבר מהול [תורה תמימה]. בנוסף, הכתוב מזהיר שלא למשוך את עור הערלה כדי להסתיר את ברית המילה, ומי שעשה זאת מחוייב למול את עצמו מחדש [העמק דבר, תורה תמימה].
באשר לזהות המוהל, ניתן לקרוא את המילים כ"מָהוּל יִמּוֹל" – כלומר, רק אדם שנימול בעצמו רשאי למול אחרים. מסיבה זו, יהודי עָרֵל שבחר להפר את הברית פסול מלשמש כמוהל [מנחת שי, תורה תמימה, שפתי כהן, רא"ש]. יתרה מזו, השימוש בפועל בצורה סבילה (יִמּוֹל) מלמד שעיקר המצווה אינו מתמקד בכוונתו של המוהל המבצע את החיתוך, אלא בתוצאה הפיזית בגופו של הנימול ובכוונת האב להכניס את בנו בברית [הכתב והקבלה].
הדרישה למול כל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ נועדה להבטיח אחידות. אברהם חויב למול את כל עבדיו משום שלא ייתכן לקיים בית שבו שוררות שתי אמונות שונות, כאשר חלק מבני הבית נימולים וחלקם ערלים [רד"ק].
ההבטחה וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם מסבירה את מהות האות. המילה בִּבְשַׂרְכֶם מתייחסת ספציפית לאיבר ההולדה. מאחר שהברית עוסקת בנצחיות הדורות והמשכיות הזרע, האות נקבע דווקא באיבר זה [ספורנו]. הבחירה בחותם פיזי שאינו ניתן להסרה נועדה להעיד על נצחיות הברית; אילו היה מדובר בסימן חיצוני וניתן להסרה, כמו בגד מיוחד, היה ניתן לטעות ולחשוב שגם הברית עם ה' היא זמנית [שד"ל, רבנו בחיי].
למצווה זו ישנו גם ממד של כפרה והקרבה. המילה משולה לקרבן, אך היא גדולה ממנו: בעוד שקרבן רגיל נקנה בכסף, המילה נעשית בגופו של האדם, והיא נחשבת כאילו עקד את עצמו. כשם שקרבן כשר להקרבה רק מהיום השמיני ללידת הבהמה, כך המילה מתבצעת ביום השמיני. דם המילה מכפר על עוונות ומציל מדינה של גיהנום. המסורת מספרת שאברהם אבינו מל את עצמו ביום הכיפורים, ובכל שנה ה' רואה את דם הברית ומכפר על עם ישראל [רבנו בחיי, צאינה וראינה].
לבסוף, למילה ישנה השפעה על טבע האדם. החיתוך מחליש מעט את כוחו של האיבר, ובכך ממתן את התאווה היצרית מבלי לפגוע ביכולת ההולדה. המצווה נקבעה ליום השמיני משום שלפני כן התינוק חלש מדי, ואילו דחייתה לגיל מבוגר עלולה להביא לביטולה המוחלט. למרות שאברהם היה בן תשעים ותשע, זקן וחלש, הבטיח לו ה' שדווקא בזכות מצוות המילה הוא יזכה לכוח להוליד ילדים ולרשת את ארץ ישראל [רבנו בחיי, צאינה וראינה].