מצוות המילה מקבלת ממד מעשי ומדויק, תוך קביעת מסגרת זמן ברורה והרחבת המעגל האנושי המחויב בה, הרבה מעבר לצאצאים הביולוגיים. הכתוב קובע כי כל זכר הנימול חייב להיות בֶן־שְׁמֹנַת יָמִים. ציון המילה "ימים" אינו מקרי; הוא נועד להדגיש שהמילה מתקיימת דווקא ביום ולא בלילה, וכן כדי לשלול טעות אפשרית שהכוונה היא לשמונה שנים [תורה תמימה]. מנהג ההמתנה בן שמונת הימים לתינוק היה מוכר בעת העתיקה גם בקרב אומות אחרות כזמן הראוי לקריאת שם [אם למקרא].
המילה יִמּוֹל מנוסחת בבניין נפעל, כלומר פעולה הנעשית על התינוק. מכיוון שתינוק בן שמונת ימים אינו בר דעת ואינו יכול למול את עצמו, החובה המעשית להכניסו בברית מוטלת על אביו או על בית הדין [אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, ביאור יש"ר, מחוקקי יהודה].
הציווי חל על כׇּל־זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם, המכוון לעם ישראל [רד"ק], אך מיד מתרחב לשתי קטגוריות נוספות של אנשים התלויים בבעל הבית: יְלִיד בָּיִת ו־מִקְנַת־כֶּסֶף. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיְלִיד בָּיִת הוא עבד או בן שפחה שנולד בתוך תחומי הבית, בעוד שמִקְנַת־כֶּסֶף הוא עבד שנקנה בכסף לאחר לידתו. עם זאת, יש המרחיבים את המושג יְלִיד בָּיִת כך שיכלול גם את בניו ונכדיו הביולוגיים של אברהם הנולדים במשפחה [שד"ל, ביאור שטיינזלץ], או באופן ספציפי בן של אמה שהתגיירה [ר' סעדיה גאון].
ההוראה למול עבדים נוכרים, מִכֹּל בֶּן־נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִֽזַּרְעֲךָ הֽוּא, מעוררת שאלה מהותית: האם עבדים אלו הופכים לבני ברית? הפרשנים מבחינים בין מילת בנים למילת עבדים. בעוד שהבנים נימולים כדי להיכנס בברית עולם עם ה', העבדים נימולים מתוקף היותם קניינו של האדון, בדומה לציווי על מנוחת בהמות בשבת [מלבי"ם]. למרות זאת, עצם המילה משנה את מעמדם של העבדים ומוציאה אותם מכלל גויים גמורים, תוך הכנסתם החלקית לכלל ישראל [ברכת אשר על התורה].
מבחינה מעשית, מועד המילה של העבדים משתנה בהתאם לאופן הגעתם לבית. אם העבד נולד ברשותו של ישראל, כגון מקרה שבו האדון קנה שפחה מעוברת, הרי שהוא נחשב כמי שדומה לישראל ונימול ביום השמיני. לעומת זאת, אם העבד נקנה לאחר שכבר נולד ועברו שמונת ימי לידתו, הוא נימול מיד באותו היום שבו נקנה [רד"ק, תורה תמימה], וכך גם עבד בוגר שמתגייר נימול ביומו [ר' סעדיה גאון].
הכתוב מדגיש את הציווי באופן כללי לדורות, אך בהמשך הפרשה הציווי חוזר על עצמו באופן אישי כלפי אברהם. הכפילות נועדה למנוע טעות ולהבהיר שהחובה אינה חלה רק על תינוקות שייוולדו מכאן ולהבא, אלא גם על כל מי שכבר נמצא בביתו של אברהם באותו הרגע, כולל המבוגרים שבהם [אבן עזרא, מחוקקי יהודה]. מכיוון שבביתו של אברהם לא היו באותה עת תינוקות בני שמונת ימים, כל אנשי ביתו נימולו יחד באותו היום [רד"ק].