ההימנעות מקיום מצוות המילה אינה רק מחדל נקודתי, אלא נתפסת כניתוק עמוק מהייעוד האלוהי ומהמסורת של העם. הפסוק מגדיר את מהות המילה, את האחריות האישית לקיומה, ואת העונש החמור המוטל על מי שבוחר להוציא את עצמו מכלל הברית.
על מנת להגדיר במדויק את מקום המילה בגוף, התורה משתמשת בביטוי וערל זכר. ציון המילה "זכר" בא ללמד שהמילה מתבצעת באותו איבר ספציפי המבדיל ומבחין בין זכר לנקבה [רש"י, מזרחי, גור אריה, מחוקקי יהודה]. בנוסף, הכתוב מדגיש כי יש למול את בשר ערלתו, כדי להבהיר שמדובר בחיתוך הבשר הפיזי האוטם ומכסה את העטרה, להבדיל משימושים מושאלים של המילה "ערלה" במקרא, כגון "ערלת לב" או "ערלת שפתיים" [רמב"ן].
האחריות הראשונית על המילה מוטלת על האב, אך המילים אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל מוסבות על האדם הערל עצמו. רוב הפרשנים מסכימים כי אם אדם הגיע לגיל בגרות ואביו לא מל אותו, החובה מוטלת עליו למול את עצמו. אם האב נמנע מלמול את בנו הוא אומנם עובר על מצוות עשה, אך אינו מתחייב בעונש כרת. העונש החמור חל אך ורק על האדם הערל עצמו, שבבגרותו ממשיך להימנע מקיום המצווה [אבן עזרא, רד"ק, רש"י, מלבי"ם, ביאור יש"ר].
העונש על מחדל זה הוא ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. המושג "כרת" מתפרש בקרב המפרשים במספר רבדים המשלימים זה את זה. במישור הפיזי, משמעותו היא מיתה בידי שמיים בטרם עת (לפני גיל חמישים או שישים), וכן עונש של ערירות שבו האדם מת ללא בנים שימשיכו את שמו, שכן קיום הזרע נחשב כהמשך חייו של האדם בעולם [רש"י, רד"ק, שד"ל, מזרחי, לבוש האורה]. במישור החברתי, הערל נחתך ומופרד מקהל עבדי ה', שכן חסר לו החותם הפיזי המעיד על שייכותו לעם [בכור שור]. במישור הרוחני, העונש ממשיך גם לאחר המוות, כאשר הנפש מתרחקת ונבדלת ממקור החיים, ומאבדת את עתידה ואת חלקה בעולם הבא [ביאור יש"ר, שטיינזלץ, אם למקרא, רש"ר הירש].
הסיבה לחומרת העונש נעוצה בסוף הפסוק, את בריתי הפר. אי קיום המילה אינו רק חוסר מעש, אלא פעולה של ביטול הברית שנכרתה בין ה' לאברהם, והכרזה של האדם כי הוא מוציא את עצמו מההנהגה האלוהית ומייעודו של העם [רד"ק, מלבי"ם, רש"ר הירש]. מעבר לכך, חלק מהפרשנים דורשים ביטוי זה על אדם שנימול כהלכה, אך לאחר מכן משך את עורו כדי לכסות את המילה ולהיראות כערל, ובכך הפיר וביזה את הברית בגופו ממש [העמק דבר, תורה תמימה, קיצור בעל הטורים].