רגע הבשורה על הולדת יצחק מפגיש בין ההבטחה האלוהית לבין המציאות הביולוגית האנושית. תגובתו של אברהם לפער הבלתי נתפס הזה מורכבת מפעולה פיזית וממחשבה פנימית, המבטאות יחד תדהמה מול נס החורג מכל חוקי הטבע.
המילים וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו מתפרשות לרוב כביטוי של הכנעה, הודאה והשתחוויה לה׳ על הבשורה הטובה [רד"ק, בכור שור, שטיינזלץ], או כתנוחה של תפילה שאפיינה את אברהם בטרם נימול [רבנו בחיי]. מנגד, יש המציעים כי הנפילה נועדה להסתיר את תנועות פניו ואת צחוקו הבלתי נשלט מפני ה׳ [תולדות יצחק, צאינה וראינה], או כדי להתעמק במחשבה כיצד ייתכן פלא כזה [ביאור יש"ר].
משמעות המילה וַיִּצְחָק עומדת במוקד הדיון הפרשני. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים, בעקבות תרגום אונקלוס שמפרש זאת כלשון שמחה ("וחדֵי"), היא שאין מדובר בלעג או בחוסר אמונה, אלא באברהם שהוצף באושר עצום לנוכח הבשורה. הוכחה ניצחת לכך היא שה׳ ציווה לקרוא לילד "יצחק" על שם אירוע זה, ולא ייתכן שה׳ היה מנציח חטא או פקפוק בשמו של אחד האבות [רבנו בחיי, משכיל לדוד]. עובדה זו גם מסבירה מדוע שרה נענשה על צחוקה בהמשך ואברהם לא: אברהם צחק מתוך שמחה ואמונה שלמה, בעוד שרה צחקה מתוך פקפוק [רש"י], או משום שאברהם שמע את הבשורה ישירות מה׳ ואילו שרה שמעה אותה ממי שנראו לה כאנשים רגילים [ריב"א]. יש הרואים בצחוק תגובה רפלקסיבית ובלתי רצונית לבשורה מדהימה וטובה [שד"ל].
גישה שונה לחלוטין גורסת כי השורש צ.ח.ק במקרא תמיד מבטא צחוק אירוני לנוכח אבסורד או ניגוד מוחלט. לפיכך, אברהם אכן צחק לנוכח ה"גיחוך" שבמחשבה שזוג ישישים יוליד בן ויתחיל אומה. צחוק זה נועד להדגיש שכל ראשיתו של העם היהודי עומדת בניגוד מוחלט לחוקי הטבע, והיא נשענת אך ורק על רצונו החופשי של ה׳ [רש"ר הירש].
הכתוב ממשיך ומתאר את הרהוריו של אברהם: וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ. השימוש בביטוי זה מלמד שלבם של צדיקים מסור בידם והם שולטים במחשבותיהם [חזקוני]. שאלתו של אברהם הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד אינה מבטאת חוסר אמונה, אלא תמיהה רטורית של התפעלות: האם ייתכן שייעשה לי חסד כה עצום? [רש"י, מזרחי, ביאור יש"ר]. יש הסבורים כי הולדה בגיל מאה אכן הייתה פלאית, שכן תוחלת החיים כבר התקצרה והכוח הפיזי נחלש [רש"י, אבן עזרא]. מנגד, פרשנים אחרים מציינים שגברים יכולים להוליד בגיל מאה, ואברהם עצמו הוליד ילדים נוספים מקטורה לאחר מכן. לכן, הפלא לא היה בעצם גילו של אברהם, אלא בכך שיצליח להוליד ילד ספציפית משרה, אישה שעמה לא הצליח להביא ילדים אפילו בשיא כוחו ובימי בחרותו [רמב"ן, טור הארוך, גור אריה]. דעה נוספת רואה במשפט זה קביעה מוחלטת ולא שאלה, כלומר: אכן, לבן מאה שנה ייוולד בן! [רלב"ג].
החלק השני של המשפט, וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד, מציג את הנס הגדול באמת. כאן מדובר בפלא כפול ומכופל: לא רק ששרה הגיעה לגיל מופלג בו פסק אורח הנשים, אלא שהיא הייתה עקרה מטבעה מנעוריה, ויש שאף אמרו שחסרה רחם לחלוטין [רד"ק, מלבי"ם, מחוקקי יהודה]. הניסוח המקוטע של השאלה משקף את ההלם שאחז באברהם עד שדיבורו נקטע [שד"ל]. לאור זקנתם, אברהם אף ראה בבשורה זו אות לכך שהם הזדככו מכל תאווה גופנית והגיעו למדרגה רוחנית עליונה [נחלת יעקב].
לבסוף, יש המציעים זווית שונה לחלוטין לפסוק כולו: אברהם מעולם לא פקפק ביכולתו של ה׳ לשנות את הטבע, אלא שלא הבין נכון את כוונת הנבואה. מאחר שה׳ אמר לו קודם לכן "ונתתי ממנה לך בן" ולא אמר במפורש ששרה עצמה תהרה ותלד, אברהם חשב שהכוונה היא לילד מאומץ שיידבק בשרה. משום כך, הוא מיד עבר בפסוק הבא לבקש על חייו של ישמעאל, מתוך מחשבה שאין מדובר בזרע ביולוגי חדש [העמק דבר].