רגע סיום ההתגלות האלוהית לאברהם מהווה נקודת מעבר חדה בין עולם הרוח והנבואה לבין עולם המעשה. הפרידה של הנוכחות האלוהית מאברהם חותמת רצף נבואי ארוך ומשמעותי, ופותחת את הפתח לקיום הציווי המעשי של ברית המילה.
המילים וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ מציינות כי ה' סיים את דבריו לאותו היום, ציון שמופיע במפורש בשל גודלה ועוצמתה של נבואה זו [רד"ק]. הפירוט מלמד כי כל הדיבור האלוהי, החל מהציווי על המילה ועד הבשורה על הולדת יצחק, היה רצף נבואי אחד שלם שלא נקטע [ביאור יש"ר]. השימוש במילה אִתּוֹ מצביע על שיח דו-כיווני; אברהם לא היה רק מאזין, אלא שאל, הקשה ובירר את פרטי ההלכות המעשיות של מצוות המילה, בדומה לאופן מסירת התורה שבעל פה [העמק דבר].
עם סיום הדיבור, וַיַּעַל אֱלֹהִים. מושג זה מבטא את הסתלקות הכבוד האלוהי והאור הנבואי שירד אל הנביא, בחזרה למרומים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. בניגוד לקין, שעליו נאמר כי הוא זה שיצא מלפני ה', כאן ה' הוא שעולה מעל הנביא [ספורנו].
הפרשנים מצביעים על חריגות בהסתלקות זו. בדרך כלל, לאחר התגלות, הנביא נותר אפוף באור הנבואי ומתענג על ההשגה הרוחנית, והשפעתה פגה ממנו לאט לאט. אולם כאן, ההסתלקות הייתה פתאומית ומיידית. הסיבה לכך היא הצורך המיידי בקיום מצוות המילה באותו היום. כל עוד אברהם היה שקוע בדבקות נבואית, הוא לא היה יכול לגשת לעשייה פיזית. למעשה, אברהם הוא שביקש מה' לסיים את ההתגלות כדי שיוכל לקיים את הציווי, דבר המלמד שמצווה מעשית שאינה יכולה להיעשות על ידי אחרים דוחה אפילו את העמידה פנים אל פנים מול ה' [העמק דבר, תולדות יצחק, מלבי"ם]. מיד עם הסתלקות השכינה, אברהם הזדרז לקיים את המצווה בו ביום, ללא כל דיחוי [שד"ל, ביאור יש"ר].
בחירת המילים מֵעַל אַבְרָהָם במקום המילה 'מאת', מהווה לשון נקייה של כבוד כלפי השכינה [רש"י, מזרחי, גור אריה, ביאור יש"ר]. מתוך ביטוי זה, המדמה את עמידת ה' מעל אברהם לעמידתו מעל הכרובים העליונים, נולדה התפיסה כי האבות משמשים כ"מרכבה" לשכינה. משמעות הדבר היא שאין שום מחיצה או אמצעי בין ה' לבינם, והם אף קרובים יותר למרום ממלאכי השרת. כשם שה' רוכב בשמיים, כך האבות מהווים מעין זרועות המחזיקות את כסא הכבוד בעולם התחתון, ובכך מוסיפים כוח בגבורה האלוהית [כלי יקר, רבנו בחיי, רקנאטי].
סביב שאלת זהות המרכבה, קיימת התפתחות רעיונית בין הפרשנים. גישה אחת מרחיבה ומסבירה כי כל הצדיקים שהתגברו על יצרם נחשבים למרכבתו של ה' [רש"י, מזרחי, ביאור יש"ר]. מנגד, יש המצמצמים תואר זה לשלושת האבות בלבד, שכן הם אבות העולם המהווים יחד מרכבה שלמה, כאשר כל אחד מהם מייצג מידה אלוהית אחרת – חסד לאברהם, פחד ליצחק ואמת ליעקב [רמב"ן, גור אריה]. גישה ממזגת מסבירה כי מאחר שהאבות הם שורש האומה והם המרכבה השלמה, הרי שכל נשמות הצדיקים היוצאות מהם נחשבות בהכרח כחלק מאותה מרכבה קדושה [משכיל לדוד].