הברית בין ה' לאברהם מגיעה לשיאה המעשי בברית מילה המונית, המקיפה את כל בני הבית והמשרתים. אירוע זה אינו רק פעולה כירורגית, אלא כניסה קולקטיבית של קהילה שלמה תחת כנפי האמונה, המעידה על השפעתו העצומה של אברהם על סביבתו.
באשר לזהותם של וְכׇל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ, מאחר שהכתוב כבר עסק קודם לכן באברהם עצמו, יש המפרשים כי משפט זה מתייחס באופן ספציפי לאנשי ביתו ולעבדיו של ישמעאל [חזקוני].
הפרשנים מקדישים תשומת לב מיוחדת למילה נִמֹּלוּ. מבחינה דקדוקית, פועל זה בנוי בבניין נפעל (צורה סבילה) מן השורש נ.מ.ל [אבן עזרא, רד"ק, מחוקקי יהודה]. צורה סבילה זו מלמדת כי המילה נעשתה על ידי אברהם עצמו [רד"ק, מחוקקי יהודה]. עם זאת, השימוש בפועל סביל ולא בפועל פעיל מצביע גם על כך שהעבדים ובני הבית נימולו מרצונם החופשי, ואברהם לא נזקק להכריח אותם לבוא בברית [חזקוני].
סביב סדר ביצוע המילה מתקיימת מחלוקת הנוגעת ליכולותיו הפיזיות של אברהם הזקן. גישה אחת סבורה כי אברהם מל תחילה את עבדיו, או שמינה מוהלים רבים שעליהם פיקח, שכן אם היה מול את עצמו בראשונה, חולשתו וגילו המופלג היו מונעים ממנו להשלים את מילת שאר בני הבית [רמב"ן, מובא בפרדס יוסף]. מנגד, גישה אחרת גורסת כי מחמת זריזותו של אברהם וחומרת המצווה, הוא הקפיד למול קודם כל את עצמו [אור החיים, מובא בפרדס יוסף].
קושי נוסף שנידון הוא כיצד אברהם יכול היה מבחינה הלכתית למול אחרים בעודו ערל בעצמו. ההסבר לכך הוא שאברהם מל את בני ביתו בסיוע אלוהי ישיר, או שמעצם קבלת הציווי מה', הוא כבר נחשב כמי שנכנס בברית ודינו השתנה [פרדס יוסף]. למעשה, רמתו הרוחנית של אברהם הייתה כה גבוהה, עד שלבו היה טהור ונאמן לה' עוד בטרם המעשה, והמילה הפיזית נועדה רק להוות ביטוי חיצוני ופומבי למעלתו הפנימית [כלי יקר, מובא בפרדס יוסף].
על פי המסורת, אירוע היסטורי זה התרחש ביום הכיפורים. המילה אִתּוֹ מדגישה את הקשר ההדוק בין אברהם למשרתיו; כשם שמצוות המילה של אברהם עצמו דחתה את קדושת יום הכיפורים, כך נדחתה קדושת היום גם עבור מילת עבדיו, שכן הם נימולו יחד איתו ומכוחו [פרדס יוסף].