מעשה חיתוך הבשר משמש כסמל פיזי וקבוע לקשר העמוק ולמחויבות ההדדית שבין ה' לעם ישראל. הטקס אינו יוצר את הברית עצמה, אלא מהווה עדות חיה וסימן לקיומה, בדומה לחותם שייכות שטובע אדון בעבדו [ספורנו, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, חזקוני, בכור שור].
המילה וּנְמַלְתֶּם מהווה ציווי אקטיבי. אף על פי שהמצווה מוטלת לכתחילה על האב או על בית הדין למול את הילד, הניסוח כאן קובע חובה אישית: אדם בוגר שלא נימול בקטנותו, מחויב להשתדל ולמול את עצמו [רד"ק, העמק דבר, תורה תמימה, חזקוני]. למעשה, עיקר החיוב ועונש הכרת חלים על האדם עצמו ולא על אביו או על בית הדין [תורה תמימה]. מבחינה לשונית, רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר בפועל פעיל (במשמעות "ומלתם"), כאשר האות נו"ן היא חלק יסודי משורש המילה שנוטה לעיתים להישמט [רש"י, אבן עזרא, מחוקקי יהודה, דברי דוד]. שורש זה מתאר באופן ספציפי כריתה קלה של רקמה רכה, ולכן מתאים במדויק לפעולה זו שאינה דורשת חיתוך של דבר קשה [מחוקקי יהודה]. לעומת זאת, כאשר התורה מתייחסת לאדם שעובר את הפעולה, היא משתמשת בפועל הסביל "יִמּוֹל" [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים].
המונח עׇרְלַתְכֶם מתייחס לכל מעטפת חיצונית המכסה דבר אחר ומונעת ממנו לפעול כראוי או מסתירה את יופיו, בדומה לביטויים כמו "ערל אוזן" או "ערל לב" המבטאים אטימות וסכלות. בהקשר הפיזי, מדובר בעור המכסה את תבנית האבר, מהווה לו מכשול וממאס את מראהו [שד"ל, ביאור יש"ר].
קביעת המילה לְאוֹת בְּרִית בגוף האדם נועדה להיות תזכורת אישית ומתמדת לאדם עצמו ללכת בדרכי ה', ולא סמל המיועד כלפי ה' [ספורנו, ביאור שטיינזלץ]. האות מאחד את כל בני הברית לעם אחד הניכר בכך שכולם עבדי אל אחד [מלבי"ם]. הסימן נקבע דווקא במקום צנוע ונסתר, כדי שאומות העולם לא ילעגו לישראל ויטענו שהם בעלי מום [בכור שור].
לבחירה באבר זה ישנה משמעות מוסרית עמוקה. מכיוון שאבר זה הוא מוקד של תאוות גופניות וחייתיות, החותם הפיזי נועד לשמש תזכורת מתמדת לריסון עצמי. ראיית האות מונעת מהאדם לשקוע בפריצות, ומכוונת אותו לקיים את יצריו בגבולות המותר, לשם השארת זרע וקדושה [רד"ק, רש"ר הירש]. המטרה איננה השחתה או סירוס של הגוף, שהן תופעות פסולות, אלא הגבלת החומריות וקידושה [רש"ר הירש]. משום כך, המצווה חייבת להיעשות אך ורק לשם כריתת הברית הנצחית, ולא לשם תועלת רפואית כלשהי [העמק דבר].
התורה מכנה שלוש מצוות בתואר "אות": מילה, שבת ותפילין. על האדם לשאת עליו תמיד שתי עדוּיות (אותות) לאמונתו באל אחד. בימי חול העדויות הן מילה ותפילין, ובשבת, שהיא אות בפני עצמה ואין מניחים בה תפילין, העדויות הן שבת ומילה [צאינה וראינה]. מאחר שגם השבת וגם המילה מוגדרות כ"אות ברית לדורות", קדושתן שווה, ולכן מצוות מילה בזמנה דוחה את איסורי השבת [תורה תמימה]. מעבר להיותה סמל, הברית מהווה גם הבטחה אלוהית לשמירה מפני פורענויות [ר' סעדיה גאון], וטמונה בה זכות רוחנית גדולה המצילה את האדם מדינה של גיהנום [צאינה וראינה]. אצל נשים, שאינן שייכות במצוות המילה הפיזית, שמירת דיני הנידה משמשת כמעין "דם ברית" המקביל לאות זה [בכור שור].