בראשית, פרק י״ז, פסוק י״ט

תגובת ה' לבקשתו של אברהם על ישמעאל מהווה נקודת מפנה דרמטית, שבה מובהר כי המשכיות הברית האלוהית תלויה דווקא בשרה ובנס לידתה. ה' מסיט באלגנטיות את המוקד מישמעאל, ומציב את יצחק כנושא הברית הבלעדי.

המילה הפותחת את תשובת ה', אֲבָל, זוכה למספר התייחסויות בקרב הפרשנים. רובם מסכימים כי משמעותה אינה מילת ניגוד רגילה, אלא ביטוי של אמת וּודאות, במשמעות של "באמת" או "אכן" [רש"י, שד"ל, ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. לפי גישה זו, ה' מאשר לאברהם כי הבטחתו לזרע משרה תתקיים בוודאות, והצחוק שצחק אברהם בלבו התקבל ברצון כצחוק של שמחה. גישה אחרת מפרשת את המילה במשמעות של "רַק" [רמב"ן, הטור הארוך], כלומר, רק הבן שעליו אני מבשר לך כעת הוא זה שימשיך את הברית. פרשנים אחרים רואים במילה זו הסתייגות המגבילה את ציפיותיו של אברהם; ה' מבהיר לו כי תקוותיו לגבי עתידו של ישמעאל לא יתממשו כפי שחשב, אלא יעברו למסלול אחר [רש"ר הירש, ברכת אשר].

בהמשך הפסוק מודגש שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן. הפרשנים תמהים מדוע היה צורך להדגיש את עצם הלידה. ההסבר המרכזי הוא שאברהם סבר כי הבטחת ה' לזרע משרה תתממש בדרך טבעית של אימוץ אסופי מן השוק ששרה תגדל על ברכיה, כדי שלא לשנות את סדרי הטבע. לכן הבהיר לו ה' כי מדובר בלידה פיזית וממשית [כלי יקר, העמק דבר]. בנוסף, הדגשת חלקה של שרה מלמדת על תפקידה ההכרחי והבלעדי בברית. אברהם אינו רשאי לוותר על זכותה של שרה לבן ולהסתפק בישמעאל, שכן הזרע הרוחני המיועד, בעל הסגולה המיוחדת, חייב להיוולד מתוך החיבור המדויק שבין אברהם לשרה אשתו, ולא משפחה [אור החיים, מלבי"ם, The Torah].

הציווי וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק מבטא בראש ובראשונה את השמחה והפליאה על הנס העצום של לידה בגיל מבוגר [רד"ק, מלבי"ם, ביאור יש"ר]. עם זאת, יש הרואים בקריאת השם תוכחה סמויה ומעודנת. ה' ידע שאברהם צחק בלבו למשמע הבשורה, אך כדי שלא לביישו בתוכחה ישירה על פניו, הוא בחר לרמוז לו על כך דרך קריאת שם בנו, מה שמלמד על ענוותנותו ורגישותו של ה' [בכור שור]. ייחוד נוסף של יצחק הוא ששמו הוענק לו על ידי ה' עוד בטרם נולד. משום כך, בניגוד לאברהם ויעקב ששמותיהם שונו על ידי ה' במהלך חייהם (משום שהוענקו להם במקור על ידי הוריהם), שמו של יצחק הוקבע לעולם ולא השתנה מעולם [רבנו בחיי, תורה תמימה, נחל קדומים].

הפסוק נחתם בהבטחה וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו. הבטחה זו נועדה להוציא מכלל אפשרות את ישמעאל ובני קטורה, ולהבהיר כי הברית הנצחית תתקיים אך ורק עם יצחק וצאצאיו [רמב"ן, רש"י, מלבי"ם]. מדובר באופן ספציפי על מסירתה של ברית המילה לזרעו של יצחק [רש"י, גור אריה], שכן יצחק עתיד להיות הראשון שנימול בדיוק ביום השמיני ללידתו, ובכך הוא מייסד את קיום המילה בזמנה [חזקוני].