מעמד כריתת ברית המילה מהווה נקודת מפנה דרמטית בחייו של אברהם, המעוררת בו תגובה פיזית ורוחנית עזה לנוכח ההתגלות האלוהית.
הפעולה של וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו זוכה למספר כיווני חשיבה בקרב המפרשים. גישה אחת תולה זאת במגבלתו הפיזית והרוחנית באותה עת; אברהם נפל ממורא השכינה, שכן כל עוד היה ערל לא היה בו הכוח לעמוד בפני אור ההתגלות ורוח הקודש [רש"י, מלבי"ם]. אף שייתכן כי נפל על פניו גם בדיבורים קודמים, הדבר נכתב כאן במפורש כדי להדגיש את ההבדל לעומת יכולתו לעמוד זקוף לאחר שנימול [שפתי חכמים, דברי דוד, ברכת אשר]. יש מי שמוסיף כי עצם הציווי על המילה נסך בו כוח להישאר עומד, אך כאשר עבר ה' לפרט את ההבטחות והשכר העתידי, כוחותיו קרסו והוא נפל [אלשיך].
גישה שניה רואה בנפילה אקט רגשי של הכנעה גמורה, ביטול העצמיות, והודאה מתוך שמחה על הברית המוענקת לו [ספורנו, רד"ק, שד"ל, חזקוני, רש"ר הירש]. מנגד, יש שפירשו זאת כתגובה של חרדה ובהלה מתוך ההכרה שעד כה טרם הגיע לשלמות הנדרשת בעבודת ה' [העמק דבר]. גישה שלישית מסבירה כי הנפילה על הפנים הייתה טכניקה של התבודדות והכנה מנטלית; אברהם ניתק את עצמו מסביבתו כדי לכוון את דעתו לנבואה ולהעמיק במחשבה על הדברים הסתומים שנאמרו לו קודם לכן [רמב"ן, הטור הארוך, רקנאטי, ביאור יש"ר].
המשך הפסוק, וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים, חושף שינוי משמעותי באופי ההתגלות. המעבר לשימוש בשם אֱלֹהִים מסמל מעבר ממערכת יחסים המבוססת על רצון וחסד, למסגרת מחייבת ונוקשה של דין, חוק וסדר [רש"ר הירש, אלשיך]. כמו כן, זוהי הפעם הראשונה ששם זה מופיע בהקשר אישי לאברהם, דבר המעיד על השגחה פרטית ונסית החורגת מחוקי הטבע הכלליים המיוצגים בדרך כלל בשם זה [מלבי"ם].
הבחירה בפועל וַיְדַבֵּר, להבדיל מאמירה רגילה, מצביעה על כך שכעת ה' פורש בפניו את פרטי הברית בהרחבה ובאופן מדוקדק [ביאור יש"ר]. יתרה מכך, המילה אִתּוֹ (במקום "אליו") מדגישה קשר הדוק ושותפות נשגבה, המלמדת שהדיבור נעשה פנים אל פנים, כביכול בגובה העיניים [העמק דבר, מלבי"ם].
לבסוף, המילה לֵאמֹר מלמדת כי ההתגלות לא נועדה לאברהם לבדו. ה' מסר לו את הדברים כדי שיעביר את המסורת הלאה ויאמר אותם לבני ביתו בעת שיכניס אותם בברית המילה [רד"ק, רש"ר הירש].