ההוצאה לפועל של ברית המילה מהווה רגע מכונן שבו אברהם מכניס את כל בני ביתו תחת כנפי הברית. אברהם ניגש למשימה המורכבת ללא השתהות או הרהורים פילוסופיים, ופועל מתוך נחישות וזריזות מיד עם סיום ההתגלות האלוהית.
הפעולה נפתחת במילה וַיִּקַּח. מאחר שישמעאל היה כבר בן שלוש עשרה, ובבית היו עבדים בוגרים רבים, אברהם היה צריך לקחת אותם בדברים, לפייסם ולשכנעם כדי שיקבלו על עצמם את המצווה מרצון חופשי [אור החיים]. ואכן, העובדה שאיש מהם לא התנגד מעידה על כך שהיו מחונכים היטב בדרכי ה' ונימולו בלב שלם [צרור המור]. הציווי הקיף את כׇּל־זָכָר, ללא הבדל בין גדולים לקטנים [רד"ק].
סדר ביצוע המילה עורר דיון בקרב המפרשים. גישה מרכזית גורסת כי אברהם מל תחילה את בני ביתו ורק לבסוף את עצמו, שכן אם היה פוצע את עצמו תחילה, חולשתו והכאב היו מונעים ממנו לטפל באחרים באותו היום [רד"ק, רבנו בחיי, ביאור יש"ר]. מנגד, יש הסבורים כי אברהם מל את עצמו ראשון, כדי לקיים את ההלכה לפיה רק אדם שנימול בעצמו יכול למול אחרים. לפי דעה זו, הכתוב מקדים את מילת אנשי הבית רק כדי להדגיש את זריזותו של אברהם בקיום הציווי [אור החיים]. מסורות נוספות מצביעות על כך שמילת אברהם עצמו לוותה בסיוע חיצוני בשל גילו המופלג; יש אומרים שה' בכבודו ובעצמו אחז עמו בסכין וסייע לו, ויש המציינים שאברהם שלח לקרוא לשם בן נח כדי שימול אותו ואת בנו [דעת זקנים, חומת אנך].
הפועל וַיָּמָל מוגדר על ידי הפרשנים כפועל בבניין קל, שמשמעותו עשיית הפעולה באחרים, כלומר אברהם הוא זה שמל אותם בפועל [רש"י, מזרחי, גור אריה]. הפעולה עצמה כללה את התהליך השלם של חיתוך המילה ופריעת העור [רד"ק].
הדגש בפסוק על התזמון, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, מקבל מספר רבדים. בראש ובראשונה, הדבר מצביע על זריזותו העצומה של אברהם. למרות שההתגלות הנבואית גזלה חלק ניכר מהיום, הוא הספיק למול עשרות אנשים בטרם שקעה השמש [ספורנו, ביאור יש"ר]. מבחינה הלכתית, הביטוי מלמד שהמילה נעשתה דווקא ביום ולא בלילה [העמק דבר, פרדס יוסף]. ביצוע המצווה באור יום נושא גם משמעות הצהרתית עמוקה: אברהם פעל בגלוי, לעיני כל, ללא פחד מתגובת הגויים או מליצני הדור שעלולים היו לנסות לעצור בעדו [רש"י]. הוא ביקש להפוך את המילה לאירוע פומבי ומהדהד המבטא בחירה מוסרית חופשית ומודעת השייכת לאור היום, בניגוד ללידה הפיזית הקשורה לכוחות הטבע הנסתרים של הלילה [רש"ר הירש, חומש קה"ת]. על פי מסורת מסוימת, אותו יום היסטורי היה יום הכיפורים, וזכות אותה ברית עומדת לדורות לכפרה [דעת זקנים].