לאחר קיום מצוות המילה, אברהם מתעלה למדרגה רוחנית חדשה וזוכה לגילוי שכינה ישיר. התגלות זו אינה מלווה בציווי חדש, אלא מהווה אות של קרבה, נחמה ושותפות אלוהית עם האדם.
המילים וַיֵּרָא אֵלָיו ה' מבטאות התגלות ייחודית. הפרשנים מסכימים כי מטרתה המרכזית של הראייה הייתה ביקור חולים, שכן אברהם היה ביום השלישי למילתו, יום שבו הכאב מתגבר במיוחד. בנוסף, ההתגלות נועדה לחלוק לו כבוד כשכר על קיום המצווה, ולהראות שמעשיו רצויים [רמב"ן, ספורנו]. הכתוב מקדים את המילה "אליו" לשם ה', כדי להדגיש שהשכינה שרתה עליו בזכות מהותו הפנימית וענוותנותו, ולא רק בזכות שמו ותוארו כאב המון גויים [כלי יקר], וכן כדי לסמוך התגלות זו לפסוק הקודם העוסק במילתו [רבנו בחיי]. סיבה נוספת להתגלות הייתה רצונו של ה' לשתף את אברהם, שניחן במידות של צדקה ומשפט, בהחלטה על הפיכת סדום [רד"ק, רלב"ג].
בקרב הפרשנים קיימת מחלוקת עקרונית לגבי אופי ההתגלות כולה. גישה אחת גורסת כי כל האירוע המתואר, לרבות הופעת המלאכים והארוחה, התרחש כולו כמחזה נבואי בלבד [הרמב"ם, מובא ברמב"ן וברלב"ג]. מנגד, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים דוחה תפיסה זו בתוקף, וטוענת כי מדובר באירוע מציאותי לחלוטין. לפי גישה זו, תחילה נגלתה לאברהם שכינה כדי לבקרו בחוליו, ולאחר מכן הגיעו המלאכים בדמות אנשים בשר ודם [רמב"ן, רד"ק].
מקום ההתגלות, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא, מתואר כמקום מישור או כמקום נטיעת אילנות [אבן עזרא, הכתב והקבלה]. אזכורו של ממרא אינו מקרי; הפרשנים מסבירים כי כאשר הצטווה אברהם על המילה, הוא התייעץ עם ממרא. יש המסבירים שההתייעצות הייתה אם למול בגלוי או בסתר, וממרא ייעץ לו לעשות זאת בפרהסיה [שפתי חכמים, דעת זקנים]. אחרים מפרשים שהספק היה מאיזה איבר יש למול [ריב"א]. מכיוון שממרא עודד את אברהם לקיים את המצווה, קבע ה' את מקום ההתגלות בחלקו של ממרא כאות הוקרה [רש"י, חזקוני]. העצים במקום מרמזים גם על הברכה והפריון שבהם התבשר אברהם בעת זקנתו, בדומה לאילן שגם אם ייכרת יחליף כוח ויוציא ענפים חדשים [רבנו בחיי].
הכתוב ממשיך ומתאר את מצבו של אברהם: וְהוּא יֹשֵׁב. ישיבתו נבעה מחולשתו ומכאב המילה, אך המילה "ישב" נכתבה במקור חסרה ללא האות וי"ו, מה שנדרש על ידי הפרשנים כרמז לכך שאברהם ביקש לעמוד מפני כבוד השכינה, אך ה' ציווה עליו לשבת. ישיבה זו בנוכחות ה' העומד, נקבעה כסימן לדורות לבניו, שבעתיד ישבו כדיינים במשפט, ואילו השכינה תתייצב עמהם [רש"י, גור אריה].
אברהם ממקם את עצמו פֶּתַח הָאֹהֶל. למרות חולשתו, הוא אינו נח בתוך ביתו אלא יושב בפתח כדי להשקיף ולראות אם ישנם עוברים ושבים שיוכל לארח [רש"י]. ישיבתו בפתח מצביעה גם על מדרגתו הנבואית החדשה; בעוד שלפני המילה נזקק להתבודדות כדי לזכות לנבואה, כעת הוא מסוגל לקבל פני שכינה גם במקום פתוח וציבורי [אלשיך].
הזמן מתואר במילים כְּחֹם הַיּוֹם, כלומר בשעת הצהריים [רד"ק, שד"ל]. לחום זה היו מספר משמעויות. מבחינה טבעית, חום השמש שימש כרפואה למכת המילה של אברהם [רבנו בחיי, צאינה וראינה]. מבחינה ניסית, ה' הגביר את החום באופן חריג כדי למנוע מעוברי אורח להגיע, ובכך לחסוך מאברהם החולה את טרחת האירוח. אולם, כאשר ראה ה' שאברהם מצטער על כך שאין לו אורחים, שלח אליו את המלאכים בדמות אנשים [רש"י]. רובד נוסף קושר את החום הלוהט למידת הדין ולמשפט הקרב על סדום, תוך יצירת ניגוד בין דינם של הרשעים שיידונו באש, לבין אברהם שחום השמש מביא לו מרפא וחסד [כלי יקר].