הדו-שיח הדרמטי בין הבורא לאבי האומה מגיע לסיומו. לאחר משא ומתן עיקש ונועז להצלת אנשי סדום, המפגש הרוחני העמוק מסתיים, והעולם שב לסדרו הטבעי לקראת הדין הממשמש ובא.
המילה וַיֵּלֶךְ מתארת הפסקה, סילוק של גילוי השכינה ותום החיזיון הנבואי [רד"ק, הכתב והקבלה]. הפרשנים מסכימים כי ה׳ פועל כדיין המצפה למצוא זכות לרשעים וממתין בסבלנות לדברי הסניגור. רק כאשר אברהם, הסניגור, סיים את טענותיו והשתתק, פנה הדיין והלך [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים]. ה׳ עזב מיד בסמוך לסיום הדברים כדי לא לתת לאברהם הזדמנות לבקש על הצלת סדום בזכות פחות מעשרה צדיקים [אור החיים]. אילו השכינה הייתה מתעכבת ולו במעט, תשוקתו העזה של אברהם ללמד זכות הייתה גורמת לו לשוב ולהתחנן [אלשיך, העמק דבר].
הניסוח כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר מעורר פליאה, שהרי אברהם הוא זה שדיבר והציג את הבקשות. מכך נלמד כי ה׳ סיים להשיב על כל בקשותיו של אברהם, ומשלא ביקש עוד דבר, הסתיים השיח [גור אריה, ברכת אשר]. בנוסף, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שניסוח זה נועד לשמור על כבוד של מעלה, כדי שלא ישתמע שה׳ עמד והמתין עד שבן אנוש יסיים את דבריו [מזרחי]. מעצם ההליכה של ה׳ לומדים גם דרך ארץ, שכן לעולם לא ייפטר אדם מחברו או מרבו ללא נטילת רשות, וכביכול ה׳ הודיע לאברהם שהוא נוטל ממנו רשות ונפטר ממנו [תורה תמימה].
המילים וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ מתפרשות במישור הפיזי והרוחני כאחד. מבחינה גיאוגרפית, אברהם חזר מהמקום שבו ליווה את המלאכים ושבו התרחשה הנבואה, אל ביתו ואוהלו שבאלוני ממרא באזור חברון [אבן עזרא, ספורנו, ביאור יש"ר]. מן הסתם, הוא שב לאוהלו כשהוא אפוף דאגה וחוסר בהירות באשר לעתיד להתרחש [ביאור שטיינזלץ].
במישור הרוחני, המילה לִמְקֹמוֹ מסמלת את חזרתו של אברהם למצבו האנושי. בעוד שהשכינה שרתה עליו, הוא התעלה למדרגה של שכל טהור ומופשט מכל תחושה חומרית, ועם סילוקה הוא חזר למגבלות גופו ולמידותיו הרגילות [רבנו בחיי, העמק דבר, צפנת פענח]. דבר זה מדגיש את גדולתו הנבואית הייחודית של אברהם: למרות שעמד זמן רב בוויכוח עם ה׳, הוא לא איבד את עשתונותיו כנביאים אחרים, אלא שב מיד לדעתו ולענוותנותו [צרור המור]. כמו כן, הוא חזר למידתו הטבעית והמוכרת, מידת החסד והכנסת האורחים [רבנו בחיי].
הסתלקותם של הדיין והסניגור סימנה את תום שעת הרחמים. מכיוון שמידת החסד לא מצאה זכות להישען עליה, החלה לפעול מידת הדין [רבנו בחיי]. לפיכך, מיד כאשר אברהם שב למקומו, נותרה הבמה פנויה לקטגור, והמלאכים יצאו בדרכם לסדום כדי לבצע את ההשחתה [רש"י, אלשיך, גור אריה].