המעבר מאוהלו המואר של אברהם אל מציאותה החשוכה של סדום מלווה בשינוי דרמטי באופיים ובמראם של שליחי האל, המגיעים אל העיר החוטאת רגע לפני חתימת גזר דינה.
הכתוב מציין כי הגיעו שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים, שכן המלאך השלישי שביקר קודם לכן אצל אברהם סיים את תפקידו לבשר לשרה ולרפא את אברהם והסתלק. כעת נותרו שניים: האחד נשלח להפוך את סדום, והשני להציל את לוט [רש"י, רס"ג, תורה תמימה].
הפרשנים עומדים על כך שאצל אברהם כונו השליחים "אנשים", ואילו כאן הם נקראים מַלְאָכִים. הגישה המרכזית מסבירה זאת בהבדלי הרמות הרוחניות: אברהם היה מורגל בגילויים אלוקיים, ולכן המלאכים נדמו לו כאנשים רגילים, בעוד שלוט, שהיה במדרגה רוחנית פחותה, נמלא יראה וראה אותם כמלאכים [רש"י, רד"ק, תולדות יצחק]. הסבר נוסף קושר זאת לנוכחות השכינה: באוהל אברהם שרתה השכינה, ולמולה נחשבו המלאכים כאנשים פשוטים, אך בסדום, בהיעדר השכינה, בלטה מעלתם המלאכית [מזרחי, שפתי חכמים]. גישות אחרות מציעות כי הם נראו כרוחניים ובלתי נראים לשאר בני האדם כדי שרק לוט יבחין בהם ולא אנשי העיר האכזריים [אלשיך], או שכאשר הם נמצאים במהלך ביצוע שליחותם הם נקראים "אנשים", ורק עם השלמתה הם שבים לתוארם כ"מלאכים" [רבנו בחיי, אברבנאל].
הגעתם בָּעֶרֶב אינה מקרית. המלאכים, אף שיכלו להגיע במהירות, התעכבו מחוץ לעיר כמלאכי רחמים, בתקווה שתפילתו של אברהם תצליח להמתיק את הדין ולהציל את סדום [רש"י, משכיל לדוד]. הגעתם בחסות החשכה נועדה גם לאפשר ללוט להכניסם לביתו מבלי שאנשי העיר, שחקקו חוקים נוקשים נגד הכנסת אורחים, יבחינו בכך [אור החיים, מלבי"ם], וכן כדי לבחון בפועל האם יימצא בעיר אדם שיעז לאסוף אותם לביתו בלילה [ביאור יש"ר].
באותה עת, וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם. המילה "ישב" כתובה במקור ללא האות ו', והפרשנים לומדים מכך שבאותו היום ממש מונה לוט לשופט עליון בסדום, שכן מקום המשפט, המסחר וההתכנסות הציבורית היה בשער העיר [רש"י, מנחת שי, רש"ר הירש]. ישיבתו בשער נבעה מרצונו להתרחק משכונת מגוריהם של הרשעים [הטור הארוך, פענח רזא], או כדי להמתין לעוברי אורח ולהכניסם לביתו בסתר בטרם ייפלו קורבן להתעללות מצד אנשי המקום [ביאור יש"ר].
כאשר הבחין בהם, וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם. למרות שנות מגוריו הרבות בסדום, לוט שמר על מידת הכנסת האורחים שלמד בבית אברהם, וזיהה מיד כי מדובר במשרתי עליון [רש"י, רד"ק, אור החיים]. עם זאת, בניגוד לאברהם ש"רץ" לקראת אורחיו, לוט רק "קם" לקראתם. הסיבה לכך היא שבגלל החשכה שיורדת בערב, הוא לא יכול היה להבחין בהם מרחוק, אלא רק כשהיו קרובים אליו מאוד [רבנו בחיי, תולדות יצחק].
מתוך יראה מהדרת פניהם ומראם הנורא [ספורנו, אברבנאל], וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה, כלומר קד קידה עמוקה עד שפניו וחוטמו נגעו ממש באדמה [אבן עזרא, מחוקקי יהודה].