ברגעי מנוסתו הדרמטיים של לוט ממהפכת סדום, כאשר המלאכים מאיצים בו להימלט אל ההר, הוא משיב להם בזעקה קצרה. תגובה זו טומנת בחובה מורכבות לשונית ופרשנית, וסובבת סביב השאלה למי בדיוק פונה לוט ובאיזה אופן.
המוקד המרכזי של המחלוקת הפרשנית נעוץ במילה אֲדֹנָי. הגישה הפשטנית גורסת כי מדובר בשם חול, כלומר לוט פונה אל האנשים שהצילו אותו בלשון רבים וקורא להם "רבותי" [אבן עזרא, רד"ק, שד"ל, חזקוני, ביאור שטיינזלץ]. לפי שיטה זו, הניקוד בקמץ תחת האות נו"ן נובע אך ורק מכך שהמילה נמצאת בסוף משפט ומהווה הפסק. הרד"ק אף דוחה במפורש את הדעה שמדובר בפנייה לה', שכן הכתוב מציין בפירוש שלוט דיבר "אֲלֵהֶם" בלשון רבים, ומוסיף כי גם למלאכים יש כוח להמית ולהחיות מכוח שליחותם.
לעומת זאת, המסורת המרכזית של חז"ל, שאותה מאמצים פרשנים רבים, קובעת כי שם זה הוא קודש ומופנה לה' [רש"י, מנחת שי, מלבי"ם, הכתב והקבלה, תורה תמימה]. ההצדקה המרכזית לכך היא שבהמשך דבריו לוט מבקש "להחיות את נפשי", וסמכות מוחלטת של חיים ומוות מסורה לקדוש ברוך הוא בלבד.
קביעה זו מעוררת קושי טבעי: אם לוט פונה לה', מדוע הכתוב פותח במילים "וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם"? כדי ליישב זאת, מציעים הפרשנים חלוקה רעיונית של הדיבור. הגישה המרכזית מסבירה שלוט פיצל את דבריו: תחילה פנה למלאכים ואמר להם אַל נָא, ומיד לאחר מכן הסב את פניו כלפי מעלה והתחיל להתפלל לה' החל מהמילה אֲדֹנָי [רש"י, בכור שור, ריב"א, שפתי חכמים]. גישה אחרת מפרשת את המילה "אֲלֵהֶם" כ"בפניהם", כלומר לוט נשא תפילה לה' בנוכחותם ובאוזניהם של המלאכים [ריטב"א, תורה תמימה].
גם הצירוף אַל נָא זוכה למספר ביאורים. הפירוש המקובל ביותר הוא לשון שלילה ובקשה, כלומר תחינה למלאכים שלא יאלצו אותו לברוח להר מחשש שהאסון ישיג אותו בדרך, והוא לא יספיק להימלט [רש"י, רד"ק, ביאור יש"ר]. מנגד, יש המזהים את המילה אַל לא כשלילה, אלא כפועל הנגזר מהשורש י.א.ל, שמשמעותו רצון והסכמה, בדומה למילה "הואל". לפי זה, לוט מבקש "התרצה נא לתפילתי" [שמואל הנגיד, משכיל לדוד]. פרשנות ייחודית נוספת מציעה כי המילה היא פועל של ציווי המופנה למלאכים, שבו לוט מתחנן בפניהם שיואילו הם עצמם להתפלל בעדו אל ה' כדי שיחמול עליו וייתן לו מקום פליטה [הכתב והקבלה].