רגע ההכרעה של סדום מגיע כאשר השליחים חושפים את זהותם האמיתית ומכריזים על סופה המוחלט של העיר. השימוש בלשון הווה בביטוי מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ מעיד על כך שגזר הדין כבר נחתם ואינו ניתן לשינוי. החותמת הסופית לעונש באה בעקבות חטאים שבין אדם לחברו, שכן המילים כִּי גָדְלָה צַעֲקָתָם אינן מתייחסות לזעקת אנשי סדום על עונשם הקרב, אלא לזעקתם של העשוקים והאביונים שנפגעו והתעללו בהם, והם אלו שצועקים נגדם [רד"ק, מלבי"ם, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ].
השמדת סדום אינה רק עונש מקומי. ארץ ישראל ניחנה במעלה רוחנית ייחודית שאינה סובלת תועבות, והשמדת סדום נועדה לשמש כאות אזהרה לבני ישראל שעתידים לרשת את הארץ, להראות להם כיצד הארץ מקיאה את חוטאיה [הטור הארוך בשם הרמב"ן]. מטרת ההשחתה הפלאית היא למנוע מהרוע להתפשט במין האנושי ולסכל את תכליתו [רלב"ג]. יתרה מכך, עצם הזכרת שם ה' בפסוק, המייצג את מידת הרחמים, מלמדת שברמת השחתה מוסרית כה עמוקה, אובדן העיר הוא למעשה ביטוי של אהבה ורחמים כלפי האנושות [רש"ר הירש].
הכרזת המלאכים מעוררת קושי מרכזי שנידון בהרחבה: מדוע הם אומרים מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ וכן וַיְשַׁלְּחֵנוּ בלשון רבים, הרי ידוע שרק מלאך אחד נשלח להשחית, ואילו השני נשלח כדי להציל את לוט? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שישנה תלות מוחלטת בין השניים. המלאך המשחית לא היה יכול לפעול כל עוד לוט בעיר, ולכן המלאך המציל, שמסיר את המניעה ומאפשר את ביצוע הדין, נחשב כשותף מלא להשחתה [אור החיים, מלבי"ם, ריב"א, הדר זקנים, ביאור יש"ר]. מנגד, יש המציעים שהלשון ברבים נועדה למנוע פגיעה בכבודו של המלאך השני, כדי שלא ייראה כמשרת בלבד, או שהכוונה היא למלאך גבריאל ולצבאו [אור החיים]. דעה נוספת גורסת כי שניהם נשלחו יחד – האחד כדי לבחון ולשמש עד למעשיהם, והשני כדי להשחית בפועל [הדר זקנים], ויש מי שרואה בכך צורת התבטאות שגרתית גרידא המקובלת במקרא [חזקוני].
עם זאת, עצם האמירה מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ טמנה בחובה חטא. המלאכים תלו את הפעולה בעצמם ולקחו לעצמם את כבודו של ה', במקום לומר שה' משחית את העיר. בעקבות גאווה זו הם נענשו ונדחו ממחיצתם מאת פני ה' למשך 138 שנים, ממהפכת סדום ועד שהתגלו שוב בחלום סולם יעקב. אמנם הם מיהרו לתקן את דבריהם והודו מיד כי וַיְשַׁלְּחֵנוּ ה', אך העונש מלמד שאין לאדם, ואפילו למלאך, להתהדר בכבוד ששייך אך ורק לבורא [רבנו בחיי, צאינה וראינה].
מבחינה לשונית, הפסוק מכיל מספר דקויות. המילה וַיְשַׁלְּחֵנוּ מנוקדת בדגש (משקל כבד), בניגוד ללשון הרגילה והרפה של שליחות, משום שזוהי שליחות קשה של הרס והשחתה [רשב"ם, חזקוני, ביאור יש"ר]. הביטוי אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה נכתב במפורש עם המילה "את" (ולא "אל" או צורה אחרת) [מנחת שי], והוא אינו מצטמצם לעיר סדום בלבד אלא כולל את כל ערי הכיכר [ביאור יש"ר]. לבסוף, המילה לְשַׁחֲתָהּ נכתבה בכינוי שייכות לנקבה, אף שהמילה "מקום" היא בלשון זכר, מכיוון שהיא מתייחסת ל"עיר" או ל"ארץ", שהן בנקבה [רד"ק, שד"ל, ביאור יש"ר].