הלילה השני במערה מציג מורכבות פסיכולוגית ומעשית השונה מהלילה הראשון, הן מצד הבנות והן מצד לוט. כאשר הכתוב מציין גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת אֲבִיהֶן יָיִן, ניכר שינוי באופן ההשקיה. הבנות חששו שלוט לא ירצה לשתות יין ולהשתכר שוב, ולכן השקו אותו תחילה במשקאות אחרים, ומתוך כך הגיע לשתות גם את היין [העמק דבר].
הבדל בולט נוסף מתגלה בהתנהגותה של הבת הצעירה לעומת אחותה, הבא לידי ביטוי במילה וַתָּקָם. בעוד שהאחות הבכירה יזמה את המעשה ללא בושה או התנגדות פנימית, הצעירה חשה נקיפות מצפון ורתיעה ממעשה מביש זה. היא נזקקה להתגברות פנימית, לזריזות ולמאמץ כדי לבצע את המעשה, ופעלה בעיקר בשל השפעת אחותה הגדולה. לשון "קימה" מבטאת את ההתעוררות והכוח שהייתה צריכה לגייס לשם כך [העמק דבר, הכתב והקבלה].
לגבי מצבו של לוט, נאמר וְלֹא יָדַע. לוט לא היה מודע למעשה בזמן התרחשותו בשל שכרותו העמוקה. עם זאת, אף על פי שלא ידע בזמן השכיבה, לאחר שקמה הוא כן הרגיש שמשהו התרחש, כפי שקרה גם בלילה הקודם [צאינה וראינה]. חוסר המודעות שלו היה הכרחי לביצוע התוכנית, שכן למרות שמבחינה עקרונית בנות אינן נכללות באיסורי העריות של בני נח, בני הדור כבר נהגו להתרחק ממעשים אלו וגדרו את עצמם מכך, ולכן לוט לא היה מסכים למעשה בהיותו פיכח [הכתב והקבלה]. מבחינה כתיבית, המילה וּבְקֻמָהּ כתובה במקרא בכתיב חסר, ללא האות וי"ו [רד"ק].