בלב העיר סדום העוינת, מתרחש מפגש לילי המעמיד במבחן את מידת הכנסת האורחים. לוט, שספג את ערכי החסד בבית דודו אברהם, מוצא עצמו נאבק לא רק באנשי עירו, אלא גם בהסתייגותם הראשונית של אורחיו, עד שהוא מצליח להכניסם לביתו ולהעניק להם מחסה ומזון.
כאשר הכתוב מציין וַיִּפְצַר־בָּ֣ם מְאֹ֔ד, הכוונה היא שלוט הרבה בדברים, התחנן והחזיק בהם בחוזקה כדי שיסכימו להתארח אצלו [רד"ק, ביאור יש"ר]. שורש המילה קשור גם לדחיקה ולפעולת הפצירה [רש"ר הירש]. הפרשנים מציגים מספר סיבות לסירובם הראשוני של המלאכים ולצורך בהפצרה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בכלל של נימוס ודרך ארץ: מסרבים לאדם קטן, אך לא לאדם גדול. לכן, בניגוד לאברהם שאליו הלכו מיד, אצל לוט נדרשה הפצרה [רמב"ן, חנוכת התורה]. בנוסף, המלאכים סירבו תחילה כדי להרבות את שכרו של לוט ולזכות אותו במצווה, שכן ראו את רצונו העז לארח [רמב"ן, הטור הארוך]. ברמה המעשית, לוט הפציר בהם משום שהכיר היטב את הסכנה העצומה האורבת לאורחים שיעזו ללון ברחובות סדום [ביאור יש"ר]. יש המעירים כי העובדה שהאורחים נכנסו לבית רק לאחר הפצרה ממושכת, מעידה כי לא חטאו בחדירה למרחב הפרטי, אלא פעלו מתוך היענות לבקשת המארח [מלבי"ם].
הסכמתם של המלאכים מתוארת בשני שלבים: וַיָּסֻ֣רוּ אֵלָ֔יו וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בֵּית֑וֹ. הכפילות מלמדת שהם נאלצו לעקם את הדרך ולצעוד במסלול עוקף ונסתר, כדי שאנשי העיר לא יבחינו בהם נכנסים לביתו [רש"י, ביאור יש"ר]. רובד נוסף מציע כי בתחילה הראו המלאכים פנים זועפות, אך לאחר שלוט הפציר בהם, הם "סרו אליו" במובן הרגשי – התפייסו והאירו לו פנים, ורק לאחר מכן באו אל ביתו [העמק דבר].
האירוח עצמו מתואר במילים וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה. מכיוון שהיה זה לילה, לוט הכין סעודה קלה ומהירה שעיקרה שתיית יין, כפי שהיה נהוג בשעות הערב [רד"ק, שד"ל]. עם זאת, יש מי שרואה בעצם עשיית ה"משתה" רמז לאופיו של לוט, שאהב יין, אהבה שהובילה בסופו של דבר למעשה החמור עם בנותיו [ספורנו, ביאור יש"ר]. בניגוד מוחלט לאברהם ששיתף את כל בני ביתו במצוות האירוח בשמחה, לוט פעל לבדו. עובדה זו מדגישה את בדידותו הרוחנית בתוך משפחתו שלו [רש"ר הירש], או לחלופין, מצביעה על ניסיונו לגונן על בני ביתו ולא לסבך אותם במעשה הפלילי של הכנסת אורחים בסדום [ברכת אשר על התורה].
במהלך הסעודה, וּמַצּ֥וֹת אָפָ֖ה. הסיבה הפשוטה לכך היא שלוט מיהר, כדרך שמכינים מזון לאורחים עייפים, ואפה את הבצק מיד לפני שיספיק להחמיץ [רד"ק]. אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאירוע התרחש בחג הפסח. לוט, שהבין כי מדובר באנשים גדולים המקפידים על המצוות עוד בטרם ניתנה התורה, אפה עבורם מצות במיוחד [העמק דבר]. הוא אף לש ואפה אותן בעצמו כדי לשמור עליהן כראוי [אור החיים]. בהקשר זה עולה השאלה מדוע אברהם הגיש לאורחיו עוגות ולא מצות, והתשובה המוצעת היא שאברהם הכין "מצה עשירה" התואמת את כבוד האורחים [שפתי חכמים].
גישה עמוקה יותר רואה באפיית המצות רמז נבואי: לוט חווה הארה שמימית ופעל מתוך דחף פנימי. החיפזון, ההצלה הפלאית והחמלה שה' חמל עליו, היוו מעין הקדמה לגאולת מצרים ולקרבן הפסח העתידי [פרדס יוסף]. יש הסבורים כי למרות שלוט הגיש גם בשר מהמשתה, המלאכים בחרו לאכול רק מהמצות, משום שלוט לא היה במדרגתו הרוחנית של אברהם, או משום שהם נהגו כדין כהנים האוכלים תרומה טהורה בלבד [אור החיים]. זאת בניגוד לאירוח אצל אברהם, שם הבשר נאכל מיד כעין קורבן העולה על המזבח [רבנו בחיי].
לסיום, התורה מעידה וַיֹּאכֵֽלוּ. כיצד ייתכן שמלאכים רוחניים אכלו מזון גשמי? הדבר קרה דרך נס שבו המזון התפרק וחזר ליסודותיו הרוחניים הראשוניים עם אכילתם, או שלוט חווה חיזיון שבו נדמה היה לו שהם אוכלים ושותים [רד"ק]. כך או כך, בפועל, לוט השלים את משימתו והעניק להם מחסה ומזון [ביאור שטיינזלץ].