אירוע חורבן סדום טומן בחובו רגע של דין קשה וזעם אלוהי, אך בתוכו מסתתרת נקודת אור של חסד והצלה בזכות קשר עמוק לצדיק. הכתוב מסכם את המאורע ומסביר כיצד ומדוע חולץ לוט ברגע האחרון מן התופת.
השימוש בשם "אלהים" בפסוק מצביע על כך שה׳ פעל כאן במידת הדין והמשפט [רש"ר הירש]. העונש הכבד והחורבן המוחלט של סדום נבעו מכך שהעיר הייתה ממוקמת בארץ ישראל. הארץ הקדושה אינה מסוגלת לשאת תועבות, ולכן "הקיאה" את החוטאים מתוכה, דבר שנועד לשמש אות וסימן אזהרה לדורות הבאים של עם ישראל לבל יעזבו את התורה [רבנו בחיי].
אף על פי שלוט ניצל, הפרשנים מסכימים כי הוא לא היה צדיק מספיק כדי להינצל בזכות עצמו. הצלתו נזקפת אך ורק לזכותו של אברהם. מכאן נלמד כי אפילו בשעת כעסו של ה׳, הוא זוכר את הצדיקים, וזכותם מגינה גם על קרובי משפחתם והדבקים בהם, בתנאי שאינם רשעים גמורים [תורה תמימה, רקנאטי, רד"ק].
הכתוב מדגיש שלוט הוצא מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה וכן בַּהֲפֹךְ את הערים. מכיוון שלוט התמהמה ולא ברח מיד, הפורענות והשחתת הערים כבר התחילו לפני שיצא. חילוצו מתוך ההרס עצמו דרש נס גלוי וגדול, שלא היה מתרחש לולא זכותו ותפילתו של אברהם [ספורנו, מלבי"ם, העמק דבר].
כאשר התורה מציינת וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־אַבְרָהָם, עולה השאלה מה בדיוק נזכר ללוט בזכות דודו. גישה אחת מסבירה כי עצם העובדה שלוט נתחסד עם אברהם, עזב את מולדתו בחרן והלך אחריו, זיכתה אותו בהצלה [רמב"ן, רבנו בחיי]. מנגד, פרשנים רבים מתמקדים במעשה ספציפי של נאמנות. כאשר אברהם ושרה ירדו למצרים ואברהם טען ששרה היא אחותו, לוט ידע את האמת ושתק. הוא לא גילה את הסוד כדי להגן על אברהם, למרות שהכניס את עצמו בכך לסכנה מול השלטונות. בזכות רחמיו של לוט על אברהם, חס עליו ה׳ כעת [רש"י, צאינה וראינה, ברכת אשר].
יש שהקשו מדוע שתיקה זו נחשבת לזכות גדולה יותר מעצם הליכתו של לוט עם אברהם לארץ כנען. התשובה לכך היא שההליכה עם אברהם יכלה לנבוע ממניעים אישיים, כגון הרצון לרשת את רכושו, אך השתיקה במצרים הוכיחה מסירות אמיתית [שפתי חכמים, גור אריה]. עצם העובדה שה׳ הציל את לוט בזכות מעשה קטן זה, מעידה על גודל החיבה של ה׳ לאברהם, שהרי הזיכרון פעל בראש ובראשונה לטובת אברהם [דברי דוד].
לבסוף, הכתוב מתאר את חורבן הערים אֲשֶׁר־יָשַׁב בָּהֵן לוט. לשון הרבים בפסוק מעוררת שאלה, שהרי לוט ישב רק בעיר אחת, סדום. הפרשנים מבארים כי זהו סגנון מקראי שגור, והכוונה היא שלוט ישב באחת מאותן ערים, בדומה לביטויים אחרים בתנ"ך המתארים מיקום כללי בתוך אזור רחב [אבן עזרא, חזקוני, רלב"ג, הטור הארוך].