בעקבות חורבן סדום, יוזמות בנות לוט מהלך דרסטי ומוסרי מורכב כדי להבטיח את המשך הקיום האנושי. פרשייה זו נכתבה בתורה כדי ללמד על מקורן של אומות עמון ומואב, אשר זכו לנחלה מאת ה' ולחסינות מפני מלחמה עם ישראל, בזכות אהבת ה' לאברהם שדאג ללוט אחיינו [רד"ק].
הפסוק נפתח במילה לְכָה. רוב הפרשנים מסבירים כי מדובר במילת זירוז, הזמנה והסכמה הדדית לביצוע פעולה, בדומה למילה "הבה", ולכן היא נותרת בצורתה גם כאשר מדובר בנקבות ואינה משתנה ללשון "לכי" [רד"ק, שד"ל, ביאור יש"ר]. מנגד, יש המפרשים כי השימוש בלשון זכר אינו מקרי: מתוך מחשבה עגומה שלא נותרו גברים בעולם, האחות הבכורה – שהיא זו שיזמה ושכנעה את אחותה הצעירה למעשה [צאינה וראינה] – אימצה לעצמה תפקיד גברי של יוזמה, תביעה וכיבוש, ובכך שינתה את דרך הטבע [רבנו בחיי].
התוכנית מתבססת על השתכרות: נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן. כיצד מצאו יין במערה שוממה? הפרשנים מציינים כי ייתכן שהביאו אותו עמן בעת מנוסתן מהעיר צוער, או שמצאו אותו מוחבא במערה, שכן אזור הכיכר היה משופע ביין והתושבים נהגו לאחסן אותו במערות קרירות כדי שלא יחמיץ, ויין זה נותר הפקר לאחר החורבן [מלבי"ם, ביאור יש"ר].
הבחירה להשתמש ביין נועדה לטשטש את הכרתו של לוט, והיא נבעה מהחשש הכבד מתגובתו. מבחינה הלכתית יבשה, על פי דיני בן נח, אב אכן מותר בבתו [רמב"ן, הטור הארוך, מלבי"ם], אך האומות שלאחר המבול גדרו את עצמן והתייחסו למעשה כזה כאל כיעור ותועבה [רמב"ן, הטור הארוך]. הבנות ידעו שלוט, שגדל והתחנך בביתו של אברהם, לעולם לא יעשה דבר נבלה כזה בדעה צלולה [רד"ק]. בנוסף לחשש מסירובו, הן פעלו מתוך צניעות ובושה עצומה, ולא העזו להציע לו את המעשה באופן ישיר [רמב"ן, ביאור שטיינזלץ]. מעניין לציין כי בשימוש ביין כדי להכשיל את אביהן, הלכו הבנות בעקבות חטא אמן הראשונה, חוה, שעל פי המדרש סחטה ענבים והביאה לאדם הראשון [רבנו בחיי].
מטרתן המוצהרת של הבנות הייתה וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע, שכן אדם שאינו משאיר אחריו צאצאים וזכר נחשב כמת [רד"ק]. הפרשנים חלוקים בהערכת מניעיהן הפנימיים. גישה אחת רואה במעשיהן כוונה טהורה והכרחית: הבנות סברו שהעולם כולו נחרב כפי שהיה בדור המבול, ולקחו על עצמן לעשות את המעשה הראוי והיחיד האפשרי כדי שה' ירחם עליהן, ייוולדו להן ילדים והאנושות תיבנה מחדש [רמב"ן, הטור הארוך].
גישה שנייה מצביעה על מניעים אישיים ופרקטיים יותר: היעדר ילדים נחשב באותם ימים לבושה וצרה גדולה, והבנות חששו מה יקרה להן לאחר מות אביהן, כשהן חיות בסביבה של אנשים שאינם הגונים, ללא בנים שיתמכו בהן [שד"ל].
גישה שלישית וביקורתית מדייקת מהמילה מֵאָבִינוּ שהבנות דאגו אך ורק לעצמן ולא פעלו למען המשכיותו של אביהן. אילו כוונתן הייתה טהורה למענו, היו אומרות "לאבינו". בשל מניע אנוכי זה, התורה בחרה שלא להזכיר את שמותן המפורשים [קונטרס חיבה יתירה]. יש שאף מגנים את התנהגותן בחריפות רבה ומשווים את המעשה נטול העכבות למעשה של בהמה [קיצור בעל הטורים].