פסוק זה מתאר את רגע השיא של ההצלה מסדום, כאשר המלאכים נאלצים להתערב פיזית כדי למלט את לוט ומשפחתו מן ההשמדה. הכתוב מציג דרמה של עיכוב אנושי מול דחיפות אלוהית.
וַיִּתְמַהְמָהּ: הפרשנים מסבירים כי פועל זה שונה מסתם איחור. שורש המילה קשור למילה "מַה", והיא מתארת אדם השרוי בבלבול, חוסר החלטיות ואובדן עצות, ששואל את עצמו ואת סביבתו "מה אעשה?" [שד"ל, רש"ר הירש]. עיכוב זה אינו נובע ממרד, אלא משיתוק, בלבול או אילוץ חיצוני [ספורנו, ביאור יש"ר].
באשר לסיבת העיכוב, הגישה המרכזית היא שלוט התעכב משום שחס על רכושו וניסה להציל את ממונו [רש"י, רד"ק, גור אריה]. מנגד, יש המפרשים שלוט התעכב משום שניסה לשכנע את חתניו להצטרף אליו. לפי קו מחשבה זה, השימוש בלשון יחיד ("וַיִּתְמַהְמָהּ" ולא 'ויתמהמהו') רומז שלוט התעכב בעל כורחו מתוך רצון להציל חיים, בעוד שאשתו ובנותיו כלל לא רצו לעזוב משום שהיו קשורות לאנשי סדום ולתרבותם [ביאור יש"ר].
וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים: לנוכח העיכוב, המלאכים נאלצים לפעול בכוח. יש המסבירים שלוט פשוט שותק מרוב פחד ולא היה בו כוח לברוח בעצמו [אבן עזרא], ויש הסבורים שהמלאכים ממש משכו אותו בחוזקה ובעל כורחו, בדומה למצרים שדחקו בישראל לצאת [רמב"ן, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מתעכבים על כך שהכתוב נוקט לשון רבים ("וַיַּחֲזִיקוּ"), למרות שעל פי המסורת רק מלאך אחד (רפאל) נשלח להציל את לוט, ואילו המלאך השני (גבריאל) נשלח להחריב את סדום. ההסבר המקובל הוא שהמלאך המשחית לא היה רשאי להתחיל להחריב את העיר כל עוד לוט בתוכה. לכן, כדי לזרז את ביצוע שליחותו שלו, הוא נאלץ לסייע למלאך המציל למשוך את לוט החוצה. מיד כשיצאו מן העיר, חזר המלאך המציל לפעול לבדו [רש"י, אור החיים, טור הארוך, גור אריה].
בנוסף, הכתוב מתאר כיצד המלאכים החזיקו פיזית בְּיָד֣וֹ וּבְיַד אִשְׁתּ֗וֹ וּבְיַד֙ שְׁתֵּ֣י בְנֹתָ֔יו. המפרשים מעירים כי נדרשו ארבע ידיים של שני המלאכים כדי לאחוז בארבעת בני המשפחה [קונטרס חיבה יתירה], וכי למלאכים, שאין בהם יצר הרע, מותר לעשות פעולה של אחיזת ידי נשים, פעולה שהייתה נחשבת לאסורה עבור בני אדם [ברכת אשר].
בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו: הכתוב מדגיש שההצלה לא נבעה מזכויותיו של לוט. אילו הדבר היה תלוי בו, הוא היה ראוי להיספות בשל עיכובו ובשל בחירתו המקורית להתגורר בסדום מתוך תאוות ממון [רמב"ן, ספורנו, רש"ר הירש]. הצלתו נבעה מחסד אלוהי בלבד, ובזכות אברהם אבינו [רד"ק, ביאור יש"ר]. יש המפרשים את המילים הללו כתיאור של חלון הזדמנויות: המלאכים משכו אותו החוצה כל עוד מידת הרחמים עדיין שרתה עליו, רגע לפני שהקצף האלוהי יורד על העיר [רמב"ן, טור הארוך]. כמו כן, המילה "עָלָיו" (בלשון יחיד) רומזת שהחמלה האלוהית הייתה נתונה ללוט בלבד, ולא לאשתו ובנותיו שהיו רשעות כבני סדום [ביאור יש"ר].
וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר: לבסוף, המלאכים מוציאים את לוט ומשפחתו מחוץ לתחומי העיר, בין אם על ידי ליווי פיזי מהיר ובין אם באורח נס שבו לוט מצא את עצמו לפתע מחוץ לעיר מכוחם של המלאכים [ביאור שטיינזלץ].