חורבן ערי הכיכר מהווה את אחת מנקודות השיא של התערבות ההשגחה העליונה בעולם, רגע שבו מידת הדין פוגעת באופן מוחלט וסופי. התיאור המקראי של המאורע מעורר שאלות רבות בשל כפילות לשונו והמילים הייחודיות שבו, אשר הובילו למגוון רחב של גישות פרשניות באשר לזהות המחריב, אופן הפעולה ומקורה.
המילה הפותחת וַיהוָה עומדת במוקד דיון נרחב בשל תוספת אות החיבור. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכל מקום שבו נאמר מונח זה, הכוונה היא לה׳ ולבית דינו של מעלה שהסכימו יחד על גזר הדין [רש"י, רבנו בחיי, גור אריה, שפתי חכמים, ברטנורא, דברי דוד]. שילוב זה מורה כי אף שהשם מבטא את מידת הרחמים, במקרה של סדום הצטרפה מידה זו למידת הדין של בית הדין השמימי, שכן הרשעים במעשיהם הופכים את מידת הרחמים לדין [דברי דוד, אלשיך]. לעומת גישה זו, פרשנים אחרים סבורים כי האזכור הראשון של השם מתייחס למלאך גבריאל, שר האש, אשר נשלח לבצע את ההפיכה ונקרא על שם שולחו [רשב"ם, רד"ק, חזקוני]. מנגד, יש המדגישים כי ה׳ בעצמו, ולא מלאך, הוא שהביא את החורבן, וזאת כדי להורות על חומרת העונש של אנשי סדום שפשעו מתוך רוב טובה, בניגוד לפורענויות אחרות שנעשו על ידי שליח [העמק דבר, תורה תמימה]. גישה נוספת, לשונית בעיקרה, מסבירה כי כפילות השם בפסוק אינה אלא דרך המקראות המקובלת, שבה הכתוב חוזר על שם העצם במקום להשתמש בכינוי גוף [אבן עזרא, רמב"ן, בכור שור, רב סעדיה גאון].
הפועל הִמְטִיר טומן בחובו משמעות כפולה. הפרשנים מסבירים כי הפעולה החלה בעלות השחר, זמן שבו החמה והלבנה נראות יחד ברקיע. תזמון זה נבחר בקפידה כדי למנוע מעובדי השמש או מעובדי הירח שבסדום לטעון כי אלוהיהם היה מציל אותם לו הפורענות הייתה מתרחשת בזמן שליטתו הבלעדית [רש"י, גור אריה, מזרחי]. יתרה מכך, הפורענות החלה תחילה כירידת מטר רגיל של גשמי ברכה, כדי לתת להם הזדמנות אחרונה לחזור בתשובה. משלא עשו כן, נהפך המטר באוויר לפורענות קשה [רש"י, גור אריה, אלשיך].
החומרים שירדו על הערים, גָּפְרִית וָאֵשׁ, מבטאים ענישה חמורה וחריגה. שימוש בחומרים אלו מלמד על שינוי סדרי בראשית כעונש למשחיתים [קונטרס חיבה יתירה], ויש המבארים כי הגפרית מסמלת עונש נצחי המורה על כך שעוונם לא נתכפר ואין להם חלק לעולם הבא [פרדס יוסף].
הכתוב מדגיש כי הפורענות באה מֵאֵת יְהוָה. בעוד שיש הרואים בכך המשך של הסגנון הלשוני המקראי במקום לכתוב "מאתו" [רש"י, רמב"ן], אחרים קושרים זאת לחלקה הראשון של הפסוק: אם המילה הראשונה התייחסה למלאך, הרי שכאן מודגש שהגזרה עצמה יצאה ישירות מאת השכינה [רשב"ם, חזקוני].
לבסוף, התוספת מִן הַשָּׁמַיִם באה לשלול מכל וכל את המחשבה שמדובר באסון טבע רגיל, כגון התפרצות געשית או התלקחות של חומרים דליקים מבטן הארץ. הכתוב מכריז כי הסיבה אינה גיאולוגית, אלא עונש אלוקי ישיר שירד מהאוויר הגבוה [ספורנו, רד"ק, רש"ר הירש]. יסודות ההשחתה הללו היו אצורים ומוכנים מראש במדורים העליונים של הרקיע [העמק דבר, חומת אנך]. דרך זו של השגחה ממחישה את כוחם הכפול של השמים: כשם שהם משמשים מקור לטובה ולהורדת מן לצדיקים, כך הם משמשים להורדת אש וגפרית כדי להיפרע מן הרשעים [רש"י, הדר זקנים, צאינה וראינה].