ההיריון המיידי של שתי בנות לוט מעורר פליאה, שכן על פי רוב אישה בתולה אינה מתעברת מביאה ראשונה [רש"י, צאינה וראינה]. כדי להבטיח את ההיריון, הבנות שלטו בעצמן, סבלו את הכאב וקרעו את בתוליהן במו ידיהן בטרם שכבו עם אביהן [רש"י, שפתי חכמים, ברכת אשר על התורה]. פעולה עצמאית ופיזית זו נלמדת מריבוי הפעלים בפסוקים הקודמים, המעידים על מעשה שקדם לשכיבה עצמה [משכיל לדוד].
סביב תיאור מעשה זה התעורר דיון פרשני: חלק מהמפרשים מסבירים כי הבנות הסירו את "ערותן", מלשון חשיפה וגילוי [פענח רזא]. לעומתם, קבוצה גדולה של פרשנים גורסת כי המונח המדויק לתיאור המעשה הוא "עדותן", שכן הבתולים משמשים עדות מובהקת לבתוליה של האישה [גור אריה, דעת זקנים, חזקוני, דברי דוד]. מנגד, יש המעירים כי מבחינה ביולוגית טבעית, ייתכן היריון מביאה ראשונה ללא התערבות במקרים נדירים או בגיל בוגר [פרדס יוסף].
ההתעברות המהירה, במיוחד מזרעו של אדם שיכור, נתפסת גם כהשגחה נסית שנועדה להוציא מבנות לוט שתי אומות גדולות [מלבי"ם]. בנוסף, היריון מהיר זה, וַתַּהֲרֶיןָ מיד באותה הפעם, נועד להעיד על טוהר כוונתן: מטרתן היחידה הייתה להשאיר זרע בעולם, ולכן מרגע שהרו, לא שבו עוד לשכב עם אביהן [רד"ק].
המילה מֵאֲבִיהֶֽן נושאת גוון של גנאי, בניגוד להיריונות אחרים במקרא המתוארים בלשון חיובית של שבח [ברכת אשר על התורה]. עם זאת, מילה זו רומזת גם לכך שהשורש למעשה נבע בחלקו מתאווה נסתרת של לוט עצמו, בעוד שכוונת הבנות הייתה טהורה ולשם שמים. בזכות כוונה זו, זכו הבנות שצאצאיותיהן הנקבות יורשו לבוא בקהל ישראל וייקחו חלק בשושלת מלכות בית דוד, בעוד הזכרים הורחקו [אלשיך].
למרות כוונתן המשותפת של הבנות, היה הבדל בולט בצניעותן, שהשפיע על עתיד האומות שיצאו מהן. הבכורה קראה לבנה "מואב" מתוך עזות פנים, כדי להכריז בגלוי שהוא מאביה, ולכן לימים התיר ה' לישראל לצער את צאצאיה. לעומתה, הצעירה קראה לבנה "בן עמי" מתוך צניעות והסתרה, ובשכר זה ציווה ה' על ישראל שלא להתגרות כלל בבני עמון [צאינה וראינה].