בראשית, פרק י״ט, פסוק ט״ו

פרשת וירא

Genesis 19:15Sefaria

וּכְמוֹ֙ הַשַּׁ֣חַר עָלָ֔ה וַיָּאִ֥יצוּ הַמַּלְאָכִ֖ים בְּל֣וֹט לֵאמֹ֑ר קוּם֩ קַ֨ח אֶֽת־אִשְׁתְּךָ֜ וְאֶת־שְׁתֵּ֤י בְנֹתֶ֙יךָ֙ הַנִּמְצָאֹ֔ת פֶּן־תִּסָּפֶ֖ה בַּעֲוֺ֥ן הָעִֽיר׃

רגע לפני חורבן סדום, עמדה להסתיים ארכת הזמן שניתנה ללוט. הלילה חלף, ועם בוא הבוקר הפכה סכנת ההשמדה למיידית, מה שהצריך פעולת חילוץ נחרצת ומהירה.

המילים וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה מציינות כי הזמן היה קרוב מאוד לעלות השחר [רד"ק, ביאור יש"ר, מחוקקי יהודה]. הפרשנים מציעים מספר טעמים לתזמון זה. גישה אחת מסבירה כי הפורענות תוכננה במכוון לשעת זריחת השמש, כדי להעניש את תושבי סדום בדיוק בשעה שהם מניחים את כתריהם ומשתחווים לשמש, אלוהיהם הגדול [ספורנו]. גישה אחרת קושרת זאת לאברהם אבינו, שהשכים באותה שעה להתפלל תפילת שחרית, ובזכותו ניצל לוט [שפתי כהן]. בנוסף, ציון הזמן ממחיש את גודל ההמתנה של המלאכים: הם עיכבו את ההשחתה לאורך הלילה כולו אך ורק בשל חיבתו של ה' לאברהם, עד שהגיע העת המוגבל והסופי שבו לא ניתן היה להמתין עוד [רשב"ם, חזקוני, מלבי"ם].

בשלב זה, וַיָּאִיצוּ המלאכים בלוט. משמעות המילה היא דחיקה, נחיצות וזירוז [רש"י, שד"ל, רלב"ג]. הזירוז נדרש משום שלוט התמהמה בניסיון להציל את ממונו [מזרחי]. אף על פי שרק מלאך אחד נשלח להציל בעוד חברו נשלח להשחית, שניהם דחקו בלוט לצאת יחד, שכן המלאך המשחית לא יכול היה להתחיל בעבודתו כל עוד לוט נמצא בעיר [דברי דוד]. מעניין לציין שכאן הכתוב קורא להם הַמַּלְאָכִים, ולא "אנשים" כפי שנקראו בתחילת הסיפור, משום שברגע זה הם החלו לבצע בפועל את שליחותם העל-טבעית – הצלת לוט והשחתת המקום [רד"ק].

המלאכים מורים ללוט לקחת את שתי בנותיו הַנִּמְצָאֹת. ברמה הפשטנית, הכוונה היא לבנות המזומנות והנוכחות עמו כעת פיזית בבית. המלאכים מזהירים אותו להסתפק בהן ולא לנסות לחפש ולהציל את בנותיו הנשואות או את חתניו שסירבו להאמין לו [רד"ק, שד"ל, רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת מפרשת "הנמצאות" מלשון נאמנות – אלו הבנות שהאמינו בלוט ודבקו בו, לעומת החתנים שצחקו עליו [נתינה לגר].
מעבר לפשט, פרשנים רבים מסכימים כי המילה "הנמצאות" נדרשת גם מלשון "מציאה", והיא רומזת לסוד היסטורי ורוחני עמוק: שתי "מציאות" יקרות עתידות לצאת מבנות אלו – רות המואביה ונעמה העמונית, שמהן תצמח לימים שושלת מלכות בית דוד [תורה תמימה, צפנת פענח, משכיל לדוד, חתם סופר].

לבסוף, המלאכים מזהירים את לוט: פֶּן תִּסָּפֶה בַּעֲוֹן הָעִיר. המילה "תספה" משמעותה כליה, אובדן וסוף מוחלט [רש"י, שד"ל], והמילה "בעון" מתפרשת כאן כעונש [רלב"ג, ביאור יש"ר]. המסר ללוט הוא חד וברור: הצלתך נובעת מחמלת ה' ומנס, ואינך ראוי לו מצד עצמך. אם תמשיך להתמהמה, תאבד את שעת החסד ותמות גם אתה בעונשה הקולקטיבי של אנשי העיר [מלבי"ם, אלשיך].

רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״ל
פסוק י״ד
פסוק ט״ז

נעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?

עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.

תרמו עכשיו

מה דעתכם על הפירוש?

התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!

ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.