רגע השיא של העימות מחוץ לביתו של לוט חושף את עומק השחיתות המוסרית של אנשי סדום. בתגובה לניסיונו של לוט להגן על אורחיו, ההמון מסרב בתוקף, מפגין כפיות טובה כלפי מי שהציל אותם בעבר מידי המלכים, ופונה לאלימות [בכור שור, ברכת אשר].
הכפילות של המילה וַיֹּאמְרוּ בפסוק מעידה על כך שהיו כאן שתי תגובות שונות לדבריו של לוט, או שתי קבוצות שונות בתוך ההמון [העמק דבר, ביאור יש"ר, קונטרס חיבה יתירה]. ייתכן שהאמירה הראשונה נאמרה בנחת יחסית בתגובה להצעתו להוציא אליהם את בנותיו, ואילו האמירה השנייה נאמרה בכעס כלפי סירובו להסגיר את אורחיו [רש"י, גור אריה, הדר זקנים, משכיל לדוד].
ההמון קורא לעבר לוט גֶּשׁ־הָלְאָה. צירוף זה מכיל סתירה פנימית בין התקרבות להתרחקות, והפרשנים נחלקו במשמעותו. הגישה המרכזית היא שזוהי קריאת נזיפה שמשמעותה: התרחק מאיתנו, פנה את הדרך וסור מעל הפתח [רשב"ם, ספורנו, רד"ק, רלב"ג, שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים שהכוונה היא שייגש הצידה כדי לאפשר להם לעבור [רש"י, מזרחי, נתינה לגר, ביאור יש"ר], ויש הסבורים כי זוהי דרישה שיתקרב אליהם כדי שיוכלו לפגוע בו [הכתב והקבלה].
לאחר מכן הם מטיחים בו: הָאֶחָד בָּא־לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט. אנשי סדום טוענים כלפי לוט כי הוא אדם נכרי ויחידי שהגיע כגר, ואין לו כל זכות להטיף להם מוסר או לקבוע את אמות המידה להתנהגותם [ספורנו, שד"ל, שטיינזלץ, רלב"ג]. מעבר לטענה האישית, יש כאן טענה חוקית: לוט קיבל רשות לגור בעיר על דעת כך שיקבל עליו את חוקיה, ועתה הוא מנסה לבטל את החוק הקבוע של סדום האוסר על הכנסת אורחים. מבחינתם, לוט מנסה "לשפוט" מחדש דבר שכבר "שפוט" ומוחלט [כלי יקר, דברי דוד, מלבי"ם].
בעקבות כך הם מאיימים עליו: עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם. הם מבהירים לו שכיוון שהוא גר המפר את חוקי המדינה ונוהג כבעל הבית, עונשו יהיה חמור יותר מעונשם של האורחים [מלבי"ם, חזקוני]. איום זה מלמד כי המניע המרכזי של ההמון באותו רגע לא היה בהכרח תאווה, אלא רצון עז להרע, להשפיל ולהעניש [שטיינזלץ, ביאור יש"ר].
הפסוק מתאר כיצד ההמון עובר ממילים למעשים: וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד. משמעות הפצרה זו נתונה במחלוקת. יש הסבורים כי מדובר בהפצרות מילוליות ודברי פיוס שנועדו לשכנע אותו לפתוח את הדלת או לזוז ממנה מבלי לפגוע בו [רמב"ן, הטור הארוך]. אולם, רוב הפרשנים מסבירים כי מדובר באלימות פיזית של ממש, דחיפות, לחיצות, ואף גרימת חבלות ופצעים, תוך ניסיון להדוף אותו בכוח מפתח הבית [רד"ק, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר]. התורה מדגישה שהם פגעו בָאִישׁ בְּלוֹט, כדי להראות את עזות פניהם: למרות שלוט היה איש חשוב ומכובד בעיניהם, והוא עמד מולם בגבורה כאדם חזק, הם לא נרתעו מלתקוף אותו ואף התייחסו אליו כאל אדם פשוט [הכתב והקבלה, אלשיך, רש"ר הירש, קונטרס חיבה יתירה].
לבסוף, משלא הצליחו להזיז אותו, וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת שהייתה סגורה ונעולה מאחוריו [רד"ק, שטיינזלץ].