רגעים ספורים לפני תחילת חורבנה המוחלט של סדום, הכתוב משרטט את נקודת הזמן המדויקת שבה תמו ההכנות להפיכה. הבוקר האיר, מזג האוויר היה בהיר, והניצולים הגיעו למקום מבטחים.
הפרשנים מסכימים כי פסוק זה אינו עומד בפני עצמו, אלא משמש כהקדמה וכציון זמן לאירועים העוקבים. המשמעות הפשוטה היא שרק כאשר הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל־הָאָרֶץ, כלומר זרחה במלואה, וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה, הגיע אל העיר צוער, רק אז יכול היה המלאך לפעול בשליחות ה' ולהנחית את המכה על סדום [רד"ק, שד"ל, העמק דבר, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. מן ההיבט הלשוני, ישנה חריגה דקדוקית בכך שהפועל יָצָא נכתב בלשון זכר, אף שהמילה שמש משמשת לרוב בלשון נקבה. ההסבר לכך הוא שייתכן כי המילה שמש סובלת את שני המינים בשפה המקראית, או שישנה מילה נסתרת בפסוק, והכוונה היא ש"אור השמש" יצא [ר' סעדיה גאון, מנחת שי].
הדגשת זריחת השמש נועדה להמחיש את אופייה הנסיי של ההפיכה. מזג האוויר היה צח, והשמש האירה בגבורתה ללא עננים קודרים, סערות טבעיות או התפרצויות געשיות מן האדמה. הגפרית והאש ירדו ישירות מן השמים באור יום מלא, כנס על-טבעי מובהק מאת ה' [מלבי"ם, אברבנאל]. כמו כן, מסגרת הזמן הקצרה שבין עלות השחר לזריחת השמש מלמדת על קרבתה הגיאוגרפית של צוער לסדום [אברבנאל], ומעידה כי לוט הלך במהירות עצומה ובלתי רגילה כדי להספיק להגיע אליה בזמן [מלבי"ם].
מדוע נבחר דווקא רגע זריחת השמש לביצוע הדין? הפרשנים מציעים לכך מספר רבדים. מבחינה משפטית, סדום נידונה בדין של "עיר הנדחת", ודיני נפשות מבוצעים רק בשעות היום, מהנץ החמה ועד השקיעה [צפנת פענח]. מעבר לכך, זריחת השמש נחשבת לעת של זעם אלוהי, שכן זוהי השעה שבה עובדי האלילים משתחווים לשמש. לוט, שמונה לשופט בסדום, היה עלול להיענש באותה שעת כעס על כך שעבר על מצוות התוכחה ולא הוכיח את אנשי העיר על מעשיהם הרעים, ולכן היה חייב להימלט ולהגיע לצוער טרם הזריחה [תיבת גמא, פרדס יוסף]. לבסוף, מכיוון שהאירוע התרחש באמצע החודש, גם השמש וגם הירח נראו יחד בשמים. ה' המתין ששני המאורות ייראו כדי להכות ברשעים, ובכך למנוע מהם לטעון שלוּ אלוהיהם – השמש או הירח – היה נוכח בשמים, הוא היה מגן עליהם ומציל אותם מן האסון [צאינה וראינה].