לידתו של בן הבכירה ללוט מהווה נקודת ציון היסטורית המייסדת אומה חדשה. בחירת שמו של הילד מקפלת בתוכה את המורכבות של מעשה הבנות, ומשאירה חותם לדורות על זהות העם ועל יחסיו העתידיים עם עם ישראל.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהשם מוֹאָב משמעותו "מֵאָב", כלומר הילד נולד מאביה של היולדת. פירוש לשוני נוסף מציע כי התחילית "מו" משמעותה מים או זרע, ולפיכך הכוונה היא שהילד נולד מזרעו של האב [שד"ל].
מדוע בחרה הבכירה להעניק לבנה שם כה מפורש? הפרשנים חלוקים בדעתם ומציגים שתי גישות מנוגדות. הגישה הראשונה רואה בכך פגם מוסרי וגנאי. הבכירה נהגה בחוסר צניעות כאשר פרסמה ברבים שהתעברה מאביה [רש"י, רבנו בחיי, הטור הארוך]. חוסר העידון שלה בולט במיוחד אל מול אחותה הצעירה, שבחרה בשם "בן עמי" המנוסח בלשון נקייה. על פי פרשנות זו, ה' אינו מקפח שכר של שיחה נאה, ולכן בימי משה זכו בני עמון להגנה מוחלטת מפני פגיעה מצד ישראל, ואילו לגבי מואב, נאסר אמנם על ישראל לפתוח נגדם במלחמה, אך הותר להם לצער אותם ולגייסם לעבודות כפייה [רש"י, רבנו בחיי, הטור הארוך, מחוקקי יהודה].
לעומת זאת, גישה שנייה מציגה את בחירת השם באור חיובי. על פי קו חשיבה זה, הבכירה העניקה לבנה את השם כדי להצהיר שלא התעברה מאדם זר ובלתי הגון מתוך זנות, אלא פעלה מתוך כוונה טובה וטהורה, מתוך מחשבה שהעולם חרב ושיש צורך דחוף להמשיך את הקיום האנושי [ספורנו, ביאור יש"ר, מחוקקי יהודה]. בזכות כוונתן הרצויה של הבנות, זכה זרען להפוך לעמים שיירשו חלק מנחלת אברהם [ספורנו, הכתב והקבלה]. בנוסף, תיעוד מוצאו של מואב בא להדגיש את הקרבה המשפחתית ההיסטורית בינו לבין עם ישראל, עובדה המעצימה את חומרת התנהגותם של המואבים דורות לאחר מכן, כאשר סירבו לקדם את פני ישראל בלחם ובמים [ביאור יש"ר].
בנוגע לסיום הפסוק, הוּא אֲבִי־מוֹאָב, מציינים הפרשנים כי כאשר ה' מקים אומה מאדם מסוים ומנחיל לה ארץ, האומה נקראת על שמו של אותו אדם, ולא על שם אבותיו. לכן שושלת היוחסין של העם מתחילה ממוֹאָב עצמו, והארץ נקראת על שמו ולא על שם לוט [מחוקקי יהודה]. משמעות המילים עַד־הַיּוֹם היא שהעם המואבי המוכר לא התערב באומות אחרות ושמר על ייחוסו הישיר מאותו הבן, עובדה שהייתה ידועה וברורה עד לזמן כתיבת התורה בימי משה [אבן עזרא, רשב"ם, רש"ר הירש, מחוקקי יהודה].