לאחר חורבן סדום והימלטות לוט ובנותיו למערה, הבנות ניצבות בפני משבר קיומי עמוק. מתוך תחושת בדידות וייאוש, הן רוקמות תוכנית קיצונית שנועדה להבטיח את המשכיות החיים.
המילה הַבְּכִירָה מתפרשת בקרב רוב הפרשנים פשוט כאחות הגדולה מבין השתיים, שכן התואר "בכור" במקרא מתייחס פעמים רבות לגדול באחים [רמב"ן]. עם זאת, יש הסבורים כי המונח מצביע על כך שלוט היה נשוי לשתי נשים, ואחות זו הייתה הבת הבכורה של אשתו השנייה, בעוד בנותיו הגדולות יותר נספו בסדום [אבן עזרא, אבי עזר, מחוקקי יהודה]. העובדה שהאחות הגדולה היא זו שיזמה את המהלך נובעת מכך שהצעירה נרתעה מן המעשה והיה צורך להפציר בה [הדר זקנים].
הטענה אָבִ֣ינוּ זָקֵ֑ן מקפלת בתוכה מספר חששות. ראשית, קיים חשש ביולוגי שמא לוט ימות בקרוב או יאבד את כוחו להוליד [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. שנית, בשל זקנתו, אין לו את הכוח הפיזי לנדוד לארץ אחרת כדי לחפש להן חתנים [ספורנו, שד"ל, מלבי"ם], או לשוב אל אברהם דודן [קונטרס חיבה יתירה]. היבט נוסף הוא כלכלי: לוט איבד את כל רכושו בהפיכת סדום, ובזקנותו לא יוכל להתעשר מחדש כדי לתת להן נדוניה ראויה [קונטרס חיבה יתירה]. מעבר לכך, הבכירה מבינה שמפאת גילו וחוסר תאוותו, אביהן לעולם לא יסכים למעשה כזה בדעה צלולה, ולכן הן חייבות להשתמש ביין כדי לטשטש את חושיו, תחת האמתלה שהן משקות אותו רק כדי לחזק את כוחו [העמק דבר, אלשיך].
באשר להצהרה וְאִ֨ישׁ אֵ֤ין בָּאָ֙רֶץ֙, הפרשנים נחלקים לשתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה והנפוצה גורסת כי הבנות היו משוכנעות שכל העולם נחרב במבול של אש, בדומה לדור המבול. כנערות נאיביות שמעולם לא יצאו מסדום המסוגרת, וכאשר לא ראו איש עובר ושב מרוב פחד, הן הניחו שהן ואביהן הם הניצולים היחידים עלי אדמות [רשב"ם, רש"י, בכור שור, ביאור יש"ר, צאינה וראינה]. גם אם ידעו שאברהם וישמעאל ניצלו, הן סברו שישמעאל אינו ראוי ופסול מלהעמיד את זרע האנושות החדש [שפתי כהן]. לכן, הן ראו את עצמן כמי שחייבות לפעול כמו אדם וחוה בתחילת הבריאה כדי להציל את המין האנושי מהכחדה מוחלטת [ביאור שטיינזלץ, רש"ר הירש].
הגישה השנייה דוחה את ההנחה שהבנות חשבו שהעולם נחרב, שהרי הן ידעו שהעיר צוער ניצלה. לפיכך, כוונתן הייתה שאין איש באזור הספציפי הזה [רד"ק, שד"ל]. המחסור בחתנים נבע מסטיגמה חברתית קשה: איש לא ירצה להתחתן עם פליטות מסדום המקוללת [רד"ק בשם יוסף קרא, פענח רזא]. מנגד, ייתכן שהבנות, שראו עצמן כמיוחסות, לא מצאו באזור אף אדם שהיה ראוי להן לדעתן [הדר זקנים, דעת זקנים], או שלוט עצמו בחר להתבודד במערה וסירב להתחבר עם תושבי המקום [שד"ל].
הביטוי לָב֣וֹא עָלֵ֔ינוּ כְּדֶ֖רֶךְ כׇּל־הָאָֽרֶץ מדגיש את רצונן בנישואין קבועים, מכובדים והגונים. הן הבינו שבעוד שלזנות תמיד יימצאו אנשים, איש לא יסכים לקחת אותן לאישה באופן רשמי וראוי כדרך העולם [ספורנו, פענח רזא, קונטרס חיבה יתירה].
רובם המכריע של הפרשנים מסכימים כי כוונתן של בנות לוט הייתה טהורה ולשם שמים. הן לא פעלו מתוך יצר תאווה, אלא מתוך צניעות ומתוך תחושת שליחות עליונה לקיים את העולם. בזכות כוונתן זו, הן זכו שייצאו מהן שושלות המלוכה של דוד המלך דרך רות המואבייה, ורחבעם דרך נעמה העמונית [פני דוד, מלבי"ם, צאינה וראינה, שפתי כהן]. עם זאת, יש מי שרואה בסיפור זה גם לקח מוסרי מזהיר: אל לאדם לקבל החלטות גורליות המבוססות על השערות ודמיונות בלבד, עליו להיזהר מהשפעתו ההרסנית של היין, ולעולם אין להתייאש מלבקש רחמים ולהתפלל לה' במקום לנקוט בצעדים קיצוניים [ר' סעדיה גאון].