בעומדו מול המון זועם, לוט נוקט בפעולה פיזית מחושבת כדי לחצוץ בין אנשי העיר לבין אורחיו. כאשר לוט יוצא אֲלֵהֶם (מילה הנכתבת בפסוק חסר, ללא האות יו"ד [מנחת שי]), הוא נעמד בפתח הבית.
הפרשנים מצביעים על ההבדל המהותי בפסוק בין המושגים פתח ודלת. המילה הַפֶּתְחָה מתארת את החלל הריק שדרכו נכנסים ויוצאים, כאשר האות ה"א בסופה באה במקום אות יחס ומשמשת לציון כיוון, כלומר "אל הפתח". לעומת זאת, הַדֶּלֶת היא העצם הפיזי עצמו הסובב על צירו כדי לנעול ולפתוח [ביאור יש"ר, מחוקקי יהודה]. באשר למקור המילה דלת, יש הסבורים כי היא נגזרת מלשון רוממות וגבהות, שכן הדלת מתרוממת ומתנועעת [קרני אור בשם אבן ג'נאח]. אחרים קושרים אותה לשורש ד.ל.ה (כמו שאיבת מים), שכן הדלת "שואבת" את הנכנסים והיוצאים [רש"ר הירש]. מבחינה דקדוקית, האות תי"ו בסוף המילה היא סימן ללשון נקבה, ולעיתים השורש מופיע במקרא בלעדיה, בצורה "דל" [אבן עזרא, מחוקקי יהודה].
פעולתו של לוט, וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו, נועדה למנוע מאנשי העיר לפרוץ פנימה בכוח ולקחת את האנשים. הגישה המרכזית היא שלוט עצמו סגר את הדלת מבחוץ לאחר שיצא, אם כי ישנה דעה שהסוגר היה אדם שנשאר בתוך הבית ונעל את הדלת מבפנים [רד"ק, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ].
סגירת הדלת מדגישה את חומרת הסכנה בסדום. ניתן לראות זאת בהשוואה לסיפור פילגש בגבעה, שם יצא בעל הבית אל ההמון אך לא סגר אחריו את הדלת. בגבעה, ההמון פעל מתוך תאווה שגברה על השכל, אך עדיין נותרה בהם הבנה מוסרית בסיסית שאליה ניתן היה לפנות. בסדום, לעומת זאת, לוט ידע כי הוא ניצב מול אנשים שבאו מתוך כוונת רצח ורוע מוחלט, ולכן נאלץ לחסום את הגישה לביתו לחלוטין [מלבי"ם].