במוקד האירוע הדרמטי בסדום עומדת התנגשות חריפה בין ערך הכנסת האורחים לבין ההגנה על התא המשפחתי. לוט, הניצב מול המון זועם, מציע להקריב את בנותיו כדי להציל את אורחיו, צעד שעורר דיון נוקב בקרב המפרשים באשר למניעיו ולדמותו המוסרית.
הגישה המרכזית רואה בהצעתו של לוט עיוות מוסרי קשה. מתוך שבחו, על כך שטרח במסירות להציל את אורחיו, מתגלה גנותו: העובדה שהיה מוכן להפקיר את בנותיו להתעללות מעידה כי עבירות גילוי עריות לא היו חמורות בעיניו [רמב"ן, רבינו בחיי, ביאור שטיינזלץ, טור הארוך]. המפרשים מדגישים כי בניגוד לטבע האנושי שבו אדם מוסר את נפשו על משפחתו, לוט מוסר את משפחתו עבור זרים. על כך נענש מידה כנגד מידה: ה' גזר עליו שמאחר שהציע אותן לזנות, הוא ישמור אותן לעצמו, מה שהוביל בסופו של דבר למעשה גילוי העריות ביניהם [רמב"ן, רבינו בחיי, קונטרס חיבה יתירה]. בהקשר זה, מפרשים משווים אירוע זה למעשה פילגש בגבעה, וקובעים כי מעשהו של לוט חמור אף יותר, שכן בסדום העיר כולה השתתפה ברוע, ולוט הציע את בנותיו ללא כל אילוץ מקדים [רמב"ן, רבינו בחיי].
מנגד, יש המלמדים זכות על לוט וטוענים כי כלל לא התכוון למסור את בנותיו. לפי גישה זו, דבריו נאמרו כגוזמה רטורית, בדומה לאדם האומר לרוצח "הרוג אותי קודם", מתוך ידיעה שהדבר לא יקרה [רבינו חננאל, ברכת אשר]. דעה נוספת מציעה שלוט נקט בתכסיס של השהיה: הוא ידע שחתניו המיועדים נמצאים בתוך ההמון, וקיווה שהצעת בנותיו תעורר מהומה ומחלוקת בין אנשי העיר שינסו להגן על ארוסותיהם, וכך ירוויח זמן שיאפשר לאורחיו להימלט [ספורנו, ביאור יש"ר]. בנוסף, יש המסבירים שלוט העדיף להקריב את בנותיו משום שמשכב אישה הוא חטא "טבעי" יותר, לעומת החטא החמור והלא-טבעי של משכב זכור שאנשי סדום זממו לבצע באורחים [ברכת אשר בשם רלב"ג].
המפרשים מדקדקים בבחירת המילים של לוט. כאשר הוא מציע את בנותיו אשר לא ידעו איש, מתעוררת השאלה מדוע הפועל מנוסח בלשון פעילה ("ידעו") ולא סבילה ("ידען"). בעוד שיש המסבירים זאת ככלל דקדוקי שבו לשון עבר רבים מתאימה גם לנקבות [אבן עזרא], אחרים רואים בכך רמז לעתיד ולאופיין של הבנות. הניסוח הפעיל מרמז שבעתיד הן אלו שייזמו ו"ידעו" איש – את אביהן, ואף מצביע על פריצות מסוימת שהייתה טבועה בהן מראש [טור הארוך, פענח רזא, הכתב והקבלה, הדר זקנים, חזקוני]. במילה אוציאה נא, התוספת של האות ה' בסוף הפועל מצביעה על כך שזוהי בקשה והבעת רצון של לוט, ולא הבטחה מוחלטת שאכן יוציא אותן לפועל [הכתב והקבלה].
לוט מבקש להגן על האורחים וקורא להם לאנשים האל. רוב המפרשים מסבירים שהמילה "האל" היא פשוט צורה מקוצרת של "האלה" [אבן עזרא, רש"י, ביאור יש"ר]. אולם, יש הדורשים את המילה מלשון חוזק וגדולה (כמו "אילי הארץ"), ומסבירים שלוט ניסה להרתיע את ההמון בטענה שמדובר באנשים רמי מעלה ומכובדים שאין לעשות להם דבר רע [רד"ק, העמק דבר, הכתב והקבלה], או שמא המילה רומזת להיותם מלאכים ושליחי אלוהות [רבינו בחיי].
את חובתו העצומה כלפיהם מנמק לוט במילים כי על כן באו בצל קרתי. משמעות הביטוי היא תחינה להמון לכבד את מעמדו כמארח: עשו זאת לכבודי, שכן הם חוסים תחת הגנתי וזוהי חובתי האנושית להצילם [רש"י, רד"ק, רלב"ג, רס"ג]. המילה "קורתי", הגזורה מהשורש ק.ר.ה, מתארת את קורות הבית המחברות את הקירות ומעניקות מחסה בטוח [רש"ר הירש]. לוט מדגיש שהאורחים לא נקלעו לביתו במקרה, אלא הוא זה שהפציר בהם והזמין אותם להיכנס פנימה, ולכן חובתו המוסרית להגן עליהם גדולה שבעתיים [הכתב והקבלה, שפתי חכמים, לבוש האורה].