באישון לילה, לאחר שאנשי סדום התעייפו מהמצור על ביתו והלכו לדרכם, יוצא לוט למסע הצלה דחוף ומנסה למלט את בני משפחתו מהאבדון המתקרב [ספורנו].
לוט פונה אל חֲתָנָיו ולא אל בנותיו, מתוך הבנה שהנשים באותה תקופה נגררו אחר החלטות בעליהן [רד"ק]. הוא ידע כי אם החתנים יסרבו לעזוב, גם בנותיו יישארו מאחור ויספו בעיר, ועל כן התחנן בפניהם מתוך רחמים ודאגה לצאצאיו [מלבי"ם].
באשר לזהותם של אותם אנשים, הפרשנים חלוקים בביאור הכפילות חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו. הגישה המרכזית רואה כאן שתי קבוצות נפרדות: חֲתָנָיו הם אנשים שכבר נישאו לשתי בנותיו והתגוררו עמם בעיר, ואילו לֹקְחֵי בְנֹתָיו הם אנשים שהיו רק מאורסים לשתי בנותיו האחרות שנותרו בביתו של לוט [רש"י, גור אריה, מזרחי]. מנגד, יש הסבורים כי ללוט היו שתי בנות בלבד, והן היו מאורסות, כך שהמונחים מתארים את אותם אנשים שהיו עתידים לקחתן לאישה בקרוב [ביאור יש"ר, קרני אור]. דעה נוספת מציעה כי לֹקְחֵי בְנֹתָיו הם גברים שכבר נשאו את בנותיו בעבר, אך אותן בנות מתו זה מכבר בסדום [אבן עזרא, יהל אור].
במבט עמוק יותר, הכינוי לֹקְחֵי בְנֹתָיו נועד לדייק ולתקן את המילה חֲתָנָיו, תוך הצבעה על הטרגדיה המשפחתית של לוט. אנשים אלו אמנם לקחו את בנותיו, אך מעולם לא הפכו ל"חתניו" באמת. הם נותרו אנשי סדום, ללא כל קשר נפשי או רעיוני לערכיו של אברהם אבינו. לוט, חרף ניסיונותיו, היה חלש ומבודד בתוך ביתו שלו [רש"ר הירש].
כשהוא פונה אליהם, לוט זועק: קוּמוּ צְּאוּ. האות צד"י במילה צְּאוּ מודגשת כדי לבטא את עוצמת קולו, שנשמע מתוך רעש, פחד וחרדת מוות [העמק דבר, מנחת שי]. הוא מזהיר אותם: כִּי מַשְׁחִית ה' אֶת הָעִיר. לוט בוחר להשתמש בשם ה', המייצג את מידת הרחמים, מה שעורר את פליאתם ולעגם של החתנים. הם תמהו כיצד ייתכן שאל של רחמים ישחית עיר מלאה בשמחה, שפע ומוזיקה, ולא השכילו להבין שמעשיהם של הרשעים הופכים ברגע אחד את מידת הרחמים למידת הדין הקשה [כלי יקר, חומת אנך].
תגובתם של החתנים הייתה זלזול מוחלט: וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו. כאפיקורסים שאינם מאמינים בה' או בנפלאותיו, הם התייחסו ללוט כאל שוטה או בדחן שדבריו חסרי משמעות [בכור שור, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. סירובם העיקש לצאת ולהינצל מהווה תקדים היסטורי לאותן קבוצות בעם ישראל שסירבו בהמשך הדורות לצו האלוהי לצאת ממצרים, ומצאו את מותם בימי האפלה [בעל הטורים].